הווילון של גברת לוגטון

גְּבֶרֶת לוּגְטוֹן נִמְנְמָה. הִיא נָחֲרָה נְחִירָה רָמָה. רֹאשָׁהּ נִשְׁמַט. מִשְׁקָפֶיהָ נִמְחֲצוּ עַל מִצְחָהּ. וְכָךְ הִיא יָשְׁבָה לָהּ שָׁם, עַל יַד הָאָח, כְּשֶׁאֶצְבָּעָהּ זְקוּפָה וְעָלֶיהָ אֶצְבָּעוֹן; וּמִן הַמַּחַט שֶׁלָּהּ הִשְׁתַּלְשֵׁל לוֹ בְּדַל כֻּתְנָה. הִיא נָחֲרָה וְנָחֲרָה, וְעַל בִּרְכֶּיהָ, מְכַסָּה אֶת סִינָרָהּ, הָיְתָה מֻנַּחַת פִּסָּה גְּדוֹלָה שֶׁל מַשֶּׁהוּ כָּחֹל וּמְעֻטָּר.