יריד השעשועים

הלילה שבין שנים-עשר לשלושה-עשר באוקטובר שתק ביערות הגרמניים;  רוח עייפה התגנבה על פני השְׁדֵמוֹת, דישדשה דרך הערים הקודרות של שנת ארבע אחרי היטלר, הזדחלה בדמדומי הבוקר מזרחה על פני הנהר אֶלְבֶּה, טיפסה על הרכסים של הרי האֶרְץ, מרטה את הדגלים שהשתלשלו ברפיון בחורבות מַגְדֶבּוּרְג, גלשה בזהירות דרך יערות האֲשורים של הר אֶטֶרְסְבֶּרְג לעבר הפסל של שני ההוגים הגדולים ולעבר בתיהם של השוכחים, הגדולים אף יותר, עירבלה את האבק במחצבות הפחם החוּם, שככה לרגע בתוך אריג הדגל הענקי מול האוניברסיטה של ברלין באוּנְטֶר דֶן לינְדֶן, ריפרפה מעל לערבות החול של הסְפָר ואחרי ככלות הכול אָבְדה בשפֵלות שממזרח לַנהר אוֹדֶר. 

זה היה לילה קריר, והאנשים בדירות המוסקות בעליבות רעדו מקור. צינת הסתיו הסתננה לחיבוקיהם ולבדידותם, לתקוותיהם ולאדישותם, לחלומותיהם ולספקותיהם.

עתה נדמו הנאומים, תמו העצרות, ההצהרות התגלגלו בין מכבשי הדפוס של העיתון. רחובות וכיכרות ההבילו באור הבוקר. פועלי המשמרת הראשונים עשו את דרכם אל בתי החרושת. הכּרזות קמלו ברוח.