שער לפילוסופיה

הרהורים בכניסה לשער הפילוסופיה

כשחושבים על שער מפואר, חושבים על כניסה אל בניין נכבד ורב-רושם. גם בניינהּ של הפילוסופיה גדל באלפיים וחמש מאות שנה לממדים כאלה, שרבים חוששים להיכנס אליו. המסדרונות אינם מוארים דיים, ודומה שקשה להכיר אפילו חלקים מעטים של הבניין. יצירה פילוסופית גדולה היא בבניין הזה כמין דירה המעוצבת בכישרון רב. כמה מדיירי הקבע, המלומדים הפילוסופים, מייחדים עשרות שנים לחקירת פינה אחת ויחידה של הבניין. קרוב לוודאי שהם יטענו בכל תוקף, שאפשר להכיר יצירה קלאסית של הפילוסופיה רק אם עוסקים בה לאורך זמן וחוזרים ושונים בה, וקרוב לוודאי שהם ידחו כל יומרה להסביר ולהבין יצירה כזו באופן כללי.

ועם זאת, מן הדין שאפשר יהיה לעשות סיור התוודעות ראשוני בבניין, להציץ בכמה חדרים מעוררי עניין ולהתרשם ממצבם, מהאדריכלות ומהריהוט. אחר-כך יוכל כל אחד להחליט היכן הוא חפץ לשוב ולבקר, ובאילו חדרים הוא מבקש לשהות עוד פרק זמן.

שישה-עשר פרקי הספר שלפניכם מבקשים לקחת אתכם לסיור התוודעות כזה. אין צורך בצידה מיוחדת או בהכשרה, לא כל שכן בתואר או בתעודות. מטרתנו אינה ניתוחים מעמיקים, כי אם היכרות ראשונית באווירה נינוחה. באווירה כזאת להפגין את צִדם הנאה ביותר של ספרים יבשים ולא נגישים בדרך-כלל: לכל אחד מהם סיפור אישי והם עוסקים בשאלות שאם מסירים מעליהן את האבק האקדמי, עשויות להתגלות באור חדש ומעניין.

השער, נכבד ככל שייראה, הוא אחרי ככלות הכול הכניסה הטבעית והנוחה ביותר אל הבניין. מי שעד עתה נמנע מסיבה זו או אחרת לעבור את המפתן, יגלה ששער הפילוסופיה פתוח בפני כל מי שיש בו סקרנות, עניין ונכונות להשקיע מעט זמן. לאחר צעדים מעטים הוא יבחין שחדרי הבית הזה לא נועדו לקבוצה מצומצמת של נבחרים, אלא לכל מי שמוכן לבחון רעיונות, שבמבט ראשון נראים אולי יוצאי דופן, אבל במבט מדוקדק יותר מתגלים כראויים לעיון. אפשר שחלקם אינם רחוקים כלל מהאופן שבו אנו מסתכלים על הדברים.

ודאי לא יחסרו מומחים שיצביעו על היצירות החשובות הרבות שלא נסקרו כאן. אכן, מדובר במבחר קטן, ואין כאן יומרה למצות את כל היצירות החשובות. על כל בחירה מן הסוג הזה אפשר לערער. לא תמיד נבחרו היצירות העומדות במוקד של סמינרים באוניברסיטאות, אלא כאלו שנודעה להן השפעה בחוגים רחבים הרבה יותר ממחלקות הפילוסופיה, ושיכולות, יש לקוות, לעורר עניין אצל קוראים חדשים כבר בעיון ראשון. שער הפילוסופיה אינו רק כניסה לבניין גדול, אלא גם לבניין פתוח ושוקק חיים.

 

פרטיטורה של צורות חיים
סרן קירקגור: או – או (1843)

ספרי פילוסופיה עוסקים מטבעם בשאלות יסוד מהותיות, הם דנים בתיאוריות קיימות או חדשות ודורשים מן הקורא רמת ריכוז גבוהה. בשפת היומיום נוהגים לומר עליהם שהם מאוד "מופשטים". ואולם גם בין היצירות הקלאסיות של הפילוסופיה יש כמה המציגות פנים אחרות לגמרי. הן מתהלכות בגלימה פואטית: מופיעות בהן דמויות, מסופרים בהן סיפורים ומשלים ולפעמים הן מכילות אפילו שירים. לדיאלוגים של אפלטון נוהגים בצדק לייחס תכונות פואטיות כאלה, אך גם ספריו של פרידריך ניטשה שבו את לבם של הקוראים מן הסיבות האלה.

יצירות כאלה הן מפתות ומסוכנות במיוחד: הן נראות כחומר קריאה קל, ואולם בדרך-כלל מדובר במלכודת, ואל לנו ליפול בה. גם היצירות האלה עוסקות בשאלות תיאורטיות מורכבות. הן רק מציגות אותן בעטיפה מתוחכמת במיוחד.

אחת מן היצירות ה"פואטיות" החשובות והמוכרות ביותר בתולדות הפילוסופיה היא או – או, יצירת הביכורים של התיאולוג והפילוסוף הדני סְרֶן קירקֶגוֹר. במקרה זה התיאוריה מוסתרת במיומנות של ממש. מדובר בספר עב כרס המחזיק כמעט אלף עמודים והמורכב מרשימות יומן, מכתבים, מסות ואפוריזמים. קירקגור העניק ליצירה שלו מבנה מורכב כל-כך, שאפילו סופר פוסט-מודרני לא היה יכול לכתוב מורכב ממנו: בהקדמה מציג את עצמו לפנינו "מוציא לאור" המשתמש בשם בדוי. הוא טוען שבשולחן כתיבה שקנה מצא צרור כתבים שחוברו בידי שני אנשים שונים – המוציא לאור מכנה אותם א' וב', המכירים איש את רעהו. ב' מוצג לפנינו בתור חברו המבוגר של א'. יתר על כן: בין כתביו של א' נמצא גם יומנו של מפתה, אבל א' טוען שלא כתב אותו אלא רק מצא אותו.

דבר אחד ברור לקורא כבר מן ההתחלה: קירקגור עושה הכול כדי לא להיות מזוהה עם ההשקפות המתוארות בכתבים הללו. הוא מתנהג למעשה כמו סופר או מחזאי, המעלה דמויות מסוימות על הבמה ומניח להן למלא תפקיד כלשהו שמאפיין אותן, אך אינו מזהה אותן בהכרח עם דעותיו של הסופר. האם מדובר אפוא בספר שבו הסופר אינו אומר מה הוא עצמו חושב?

לא לגמרי. כמו כל פילוסוף, גם קירקגור מנסה להעביר לקורא את תוצאות הגיגיו. אלא שהוא עושה זאת בעקיפין. הוא בוחר בצורת הפילוסופיה ה"פואטית", כיוון שאת מה שיש לו לומר לא ניתן ללמוד או ללמד באופן תיאורטי, שכן הוא עוסק בגישות לחיים, ב"צורה" שעלינו להעניק לחיינו. הצירוף "מימוש עצמי" במובנו המילולי מבטא בדיוק את השקפותיו הפילוסופיות של קירקגור: ראשית על האדם לרכוש לו את עצמיותו, וזאת הוא יכול לעשות רק "בעצמו", כלומר על בסיס הכרעות מעשיות שלו עצמו. השקפות תיאורטיות אינן יכולות לשמש כאן יותר מאשר קרש קפיצה. עניין זה מודגש שוב במשפט האחרון בספר: "רק אמת שרכשת לך", נאמר שם, "היא אמת בשבילך". זהו משפט מפתח שקירקגור שב וציין ביומנו האישי. "לרכוש" פירושו אצלו, בערך, "לאחוז באופן בלתי אמצעי, לשים יד על". רק אמת שהאדם קונה עליה חזקה במעשיו עשויה להיות חשובה בעיניו. מה שמכירים מבחינה תיאורטית, אך אין לו השלכות לחיים, דומה על-פי קירקגור לבית שבונים אך לא גרים בו.

לתיאור האופן הפואטי העקיף הזה לקרב את האמת אל האדם טבע קירקגור את המונח "תיווך אקזיסטנציה". תיווך האקזיסטנציה פירושו להצביע על אפשרויות שהקורא יכול לתרגם לממשות חייו באמצעות הכרעה. הפילוסוף יכול, כמו מחזאי, להציג כל מיני צורות חיים בכל מיני תפקידים, "להציג" לפני הקורא את התפקידים הללו ולהעניק לו כך בסיס להכרעה. או – או מבקש לעשות בדיוק את זה: להיות פרטיטורה של כל מיני צורות חיים ולשמש בסיס להכרעתו של הקורא בנוגע לאופן שבו הוא חפץ לחיות את חייו.

בכך קירקגור יוצא ביודעין נגד הפילוסופיה של הֶגֶל, שבאותם ימים שלטה בכיפה בעולם הרוח. על-פי הגל הממשות היא תהליך שבו התבונה מתגלה בהיסטוריה. לקירקגור, לעומת זאת, נראה שלאדם הפרטי לא נותר כך אלא תפקיד של צופה, הרואה מנגד בהשתאות את מעשיה של תבונת-העולם, בלי לדעת מה קורה לו ואיך. שלא כהגל, קירקגור מייחד את תשומת לבו למה שהאדם הפרטי עושה מחייו באמת.

לכן אין תימה בכך שאו – או קשור קשר הדוק במיוחד לחייו של מחברו. סרן קירקגור נולד ב-1813 והיה צעיר הילדים בבית פרוטסטנטי מחמיר, שהושפע יותר מכול מאדיקותו הקודרת של האב, מיכאל פדרסן קירקגור. האב, בנו של איכר עני מחבל יוטלנד, העפיל בסולם החברתי והיה לסוחר אמיד בקופנהגן, ויכול היה להעניק לכל ילדיו ביטחון כלכלי וחינוך טוב, אך כל חייו היה חדור תודעת אשמה שהייתה נעוצה בשני אירועים: כשהיה נער צעיר בחבל יוטלנד קילל את אלוהים מפני שהיה מיואש מחיי העוני, וכשהיה נשוי ניהל פרשת אהבים עם המשרתת, אם כי לאחר מות אשתו מיסד את יחסיו עמה.

מה שאצל אחרים לא היה מותיר כמעט עקבות והיה נחשב מעידה שניתן למחול עליה, עורר אצל מיכאל פדרסן תסביך אשמה ונקיפות מצפון שהטרידו אותו כל חייו: כיצד אני עומד בפני אלוהים? איזה עונש יהיה עלי לשאת? השאלות האלה טרדו את מנוחתו עד יום מותו. גם ילדיו נשאו לדעתו חלק מן האשמה הזאת. הוא ביקש להסיר חלק מן האשמה הזו בעיקר מכתפיו של בנו הצעיר המוכשר, סרן, ולשם כך שלח אותו ללמוד תיאולוגיה. אבל דווקא אל הבן הזה חלחלו תודעת האשמה, המרה השחורה והנטייה לשקוע בהרהורים. חטא, אשמה, ניהול החיים בשוויון נפש או בכובד ראש – ההתחבטויות שחלחלו אליו מאביו הן שלא נתנו לקירקגור מנוח גם בפילוסופיה שלו.

כשהיה סטודנט ביקש קירקגור להשתחרר ממורשת המוסר המעיקה של האב. משנרשם ב-1830 לאוניברסיטה, כשהיה בן שבע-עשרה, ניצל את החופש האקדמי ופנה אל הנאות חיי החברה של קופנהגן. הוא אהב את בתי האופרה ואת בתי הקפה, את הספרות ואת התיאטרון. באופרות של המלחין האהוב עליו, מוצרט, היה מבקר באופן קבוע. יש עדויות אף לביקור בבית זונות. קירקגור הצעיר נהפך להולך בטל ידוע בעיר.

אך יותר מכול הוכיח שהוא אדם חכם ושנון היכול לבדר לבדו חוג חברתי. היה לו סגנון כתיבה מבריק, ולמורת רוחו של אביו החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים בעיתונות. על רבים מן המאמרים הללו חתם בשם העט א' – אמצעי ספרותי שעתיד היה להשתמש בו גם בספרו או – או.

התקופה הזו בחייו הסתיימה כשאביו מת. כעת חש קירקגור מחויב להגשים בכל זאת את ציפיותיו של האב ולסיים את לימודי התיאולוגיה. הוא היה מוכן לעמוד בהתחייבויותיו ולקבל על עצמו חובות. ביולי 1840 עמד לבסוף בבחינה הממלכתית בתיאולוגיה, וזמן-מה לאחר-מכן התארס לרגינה אולסן הצעירה ממנו בעשר שנים, בת למשפחה בורגנית מקופנהגן. מצד שניהם היה זה קשר אהבה "רומנטי". גם הדלת להגשמה בורגנית נראתה פתוחה: לפני קירקגור עמדו חיי נישואים סטנדרטיים וקריירה בכנסיית המדינה הלותרנית.

ואולם, כל זה לא התגשם. כבר זמן קצר לאחר האירוסים החלה לפקוד אותו המלנכוליה המושרשת בו עמוק. התעוררו בו ספקות בנוגע ליכולתו להיפתח בלא הסתייגויות לבת זוג ולקבל עליו את האחריות עליה. חודשים של ייסורים עוברים עליו, עד שלבסוף, באוקטובר 1841, החליט קירקגור לבטל את האירוסים. שני הצדדים חוו את הפרידה כחוויה אמוציונלית קשה. אצל קירקגור היא נשארה כמחט בבשר החי וייסרה אותו כל חייו, אך גם דחפה אותו שוב ושוב ליצירתיות.

הפרידה מרגינה הייתה גם פרידה מחיים בורגניים רגילים. מעתה ואילך חי קירקגור מתוך הכרה שאלוהים הטיל עליו תפקיד מיוחד: להיות "סוכן אלוהים" ולהשמיע את קולה של רוח הנצרות האמיתית. הוא ראה בעצמו זר המוכן לספוג את לעג הציבור, וּויתר הן על קשרי חברה והן על קריירה. יותר ויותר התברר לו, שיש רק צורה אחת שבה הוא יכול לבוא לידי צלילות דעת, לעמוד לפני העולם ולספר על עצמו: חיי סופר.

כבר בעבודת הגמר האקדמית שלו על מושג האירוניה, תוך התייחסות מתמדת לסוקרטס הוכיח קירקגור את כשרונו הספרותי המבריק. כמוהו כסוקרטס, הוא הופיע כעת לפני הציבור חדור תחושת שליחות. סוקרטס ביקש לעשות את הידע הכמוס של בני-האדם נגיש לתודעה התבונית, ואילו קירקגור ביקש לעורר תודעה דתית חדשה. ושלא כסוקרטס, שביקש להגיע אל בני-האדם באמצעות דיון פולמוסי, קירקגור פנה אל הספרות. הוא נוקט בכתיבתו בשני מסלולים נפרדים ושונים מהותית: בכל הכתבים שהוא פונה בהם כמו מטיף ישירות אל הציבור – כתביו הנוצריים – הוא חותם בשמו האמיתי. לעומת זאת, בכתבים שהתבטא בהם באופן עקיף, כלומר הציג אפשרויות חיים באופן משחקי-ספרותי, הוא משתמש בשמות עט.

או – או נמנה עם הסוג השני. הספר הזה הוא נסיונו הראשון של קירקגור לעבד לצורה ספרותית את בעיות חייו ואת התנסויותיו, ולפתח מהן פילוסופיית קיום. חייו כאיש תענוגות, ובמיוחד הקשר שלו עם רגינה, סיפקו לו את החומר שעיבד לספרות ופירש פירוש פילוסופי. את הבנתו החדשה את עצמו בתור "אינדיווידואל" וזר הוא ביטא בשם העט שהעניק למוציא לאור, ויקטור ארמיטה – "ויקטור המתבודד".

או – או נכתב באחד-עשר חודשים, מדצמבר 1841 עד נובמבר 1842. במהלך הכתיבה שהה קירקגור חודשים רבים בברלין, ועניין זה מילא תפקיד חשוב בתהליך הכתיבה.

זמן קצר לאחר הפרידה מרגינה, ב-25 באוקטובר 1841, עזב קירקגור את קופנהגן. בברלין שכר חדר בקרבת זַ'נדַרמֶנמַרְקְט וחי מכונס בתוך עצמו: הוא נהג ללכת רק לתיאטרון או לאוניברסיטה. הוא שמע את הרצאותיו של שלינג, השתתף בקורס גרמנית ובילה את מרבית יומו בכתיבה. כאן נכתב רוב רובו של הספר. במארס 1842, כשנודע לו שרגינה חלתה, החליט לשוב לקופנהגן מוקדם מהמתוכנן. שם סיים את כתיבת הספר.

לא רק השיבה המוקדמת הזו מראה שקירקגור היה רחוק מאוד מלהשאיר מאחוריו את הקשר עם רגינה. להפך: מחשבותיו ורשימות יומנו עסקו בו בלי הרף. הוא אף ראה ברגינה את הנמענת שאליה מופנה הספר במיוחד. באמצעות הספר ביקש לנסות "לשחרר אותה מהקשר", כלומר להציג את הקשר אתה כניסיון גרידא, ובכך לתאר את עצמו כאדם מפוקפק מבחינה מוסרית, כדי להקל עליה את הפרידה.

קירקגור מציג באו – או שתי צורות חיים שונות מן היסוד: בצורת החיים ה"אסתטית", המתוארת בווריאציות רב-גוניות בכתביו של א', העניין העיקרי הוא הנאה, בין בצורה חושית פשוטה ובין בצורה רוחנית מעודנת. בשני האופנים ממלאת הארוטיקה תפקיד חשוב. אבן הבוחן לכל דבר היא האם הוא "מעניין" והאם הוא מגביר את תחושת החיים. קירקגור מכנה את צורת החיים הזו "אסתטית", כיוון שיש דמיון רב בינה ובין האופן שבו אנו מתייחסים לאמנות. גם האמנות היא מבחינתנו אובייקט של ריגוש מהנה, חושי ורוחני. האדם האסתטי חי למען ההווה, תוכניות לעתיד או עיסוק בעבר אינם מושכים את לבו.

כנגד זה עומדת צורת החיים ה"אתית", שב' מציג בחלק השני. היא אינה מבקשת רק את הסיפוק הרגעי אלא פניה אל העתיד, היא שואפת להתמיד, והאדם קושר בה גם קשרים מחייבים. הדוגמה העיקרית לצורת החיים האתית היא הנישואים. במבט ראשון היא נראית משעממת ואפרורית, ואולם לעומת השינוי התמידי בחיי ההנאה, היא עשויה להעמיד צורת חיים אחדותית וליצור כך מעין זהות לאדם.
או – או פירושו אפוא ראשית: האדם בוחר אורח חיים אסתטי או אתי.

ההבדל בין שני החלקים ניכר גם במבנה ובצורה שלהם. הכתבים של א' בחלק הראשון מכילים שמונה טקסטים שונים מאוד זה מזה, הכתובים ביודעין בצורה פיוטית, כלומר מתוך יומרה אסתטית. הטקסט הראשון הוא אוסף של קטעי פרוזה קצרים הדומים לרשימות יומן; השני הוא פרשנות לדמות הראשית באופרה דון ג'ובאני מאת מוצרט. הטקסטים הבאים הם מאמרים המוסווים בצורת "נאומים" או "מאמרי ביקורת", ולבסוף מופיע יומנו של מפתה.

כתביו של ב', הקטנים בהיקפם הרבה יותר, הם שלושה חיבורים בעלי מבנה בהיר, שב' שלח לחברו א'. בחלקם הם כתובים בצורת מכתבים תיאולוגיים המכילים תפילות ומתייחסים לפסוקים בכתבי הקודש.

חוויות חייו של קירקגור משתקפות בעיקר בחלקו הראשון של הספר. רבים מן התפקידים המתוארים בכתביו של א' גילם קירקגור עצמו במהלך חייו. אין זה מקרה שכאן אנו מוצאים את נקודות השיא הספרותיות. כשם שאצל דנטה ואצל מילטון תיאורי הגיהינום משכנעים הרבה יותר מתיאורי גן-העדן, כך קירקגור מתאר את החיים האסתטיים תיאור חי ועסיסי הרבה יותר מהחיבורים היבשים על הנישואים שבחלק השני. תיאוריו כאן צבעוניים וקונקרטיים, וכשרונו הספרותי המבריק יכול לבוא לידי ביטוי.

צורת החיים האסתטית, או הארוטית, אמנם נוצצת ומגוונת, אך היא נעה על פי תהום של מלנכוליה וייאוש, והאדם האסתטי כמו מהלך על חבל מעליה. הוא עורך-ניסויים תמידי, כיוון שביסודו של דבר הוא משוכנע שלחיים כשלעצמם אין משמעות. בכל פעם שהוא חדל לגלם תפקיד ומהרהר, הוא עומד מול התהום הזאת. אז עולה בו המחשבה לשים קץ לחייו.

בקטעי הפרוזה הקצרים המכונים "סֶלָה" מבטא א' את מועקתו ואת מיאוסו בחיים: "חיי הם חסרי משמעות לחלוטין", נאמר שם, "כאשר אני חושב על התקופות השונות של חיי, אני מוצא שהן דומות למילה Schnur שבמילון, פירושה הראשון חוט, והשני הוא כַּלָה." האסתטיקן הוא אדם המחליף שוב ושוב את מסכותיו, אבל אין לו פנים משלו, זהות משלו. האסתטיקן אינו מממש שום "עצמי", בכל סיטואציה הוא מישהו אחר.

הזולת, בן-הזוג, אינו אלא אובייקט מבחינת האסתטיקן. כשם שהוא אינו מפתח בעצמו זהות, כך אין הוא מכיר אותה אצל הזולת. מבחינת האסתטיקן החיים הם במה, והמשחק הוא תכלית לעצמו. זו גם הסיבה שאין הוא חש מחויב לכללי המוסר – הוא טרם התחיל את החיים הרציניים. חייו מצויים תמיד בשלב הניסיון.

ועם זאת, יש כל מיני צורות ביטוי להשקפת העולם האסתטית. האסתטיקן יכול לעוף כמו דבורה מפרח לפרח, לבקש תמיד את ההנאה החושית הבלתי אמצעית, ולמצוא בזה את סיפוקו. ואולם הוא עשוי לבקש גם הנאה מעודנת, הנשענת על תכנון אסטרטגי. הוא דוחה ביודעין את האפשרות להנאה רגעית כדי לזכות בהנאה סופית טובה יותר. בסופו של דבר זה מביא לידי כך שעושים את הדרך למטרה ונהנים מאופן רכישת ההנאה, כשם שהמומחה מעריך עבודת אמנות לא בגלל התוכן אלא בגלל אופן ההצגה.

בכתביו של א' מופיעות שתי דמויות מופתיות של השקפת העולם האסתטית: דון חואן, הדמות הראשית באופרה דון ג'ובאני מאת מוצרט, עומד במוקד המסה "השלבים הארוטיים הבלתי אמצעיים, או המוזיקלי-ארוטי". ואילו יוהנֶס הוא הגיבור של יומנו של מפתה. שניהם אמני הארוטיקה, האחד מטבעו, האחר באסטרטגיה שלו.

דון חואן הוא דמות המושפעת מתחום המוזיקה, וכמוה גם הוא משפיע השפעה חושנית בלתי אמצעית. תכנון ואסטרטגיה הם ממנו והלאה: מבחינת קירקגור הוא כמו עוצמת טבע – ההנאה נקרית על דרכו והוא חי רק למען הרגע.

ביומנו של מפתה, לעומת זאת, קירקגור מציג את האסתטיקן המחושב והמתכנן. בשום מקום אחר לא עיבד עיבוד ספרותי ברור יותר את הקשר שלו עם רגינה. מצויים כאן קטעים שלמים שהוא העתיק מילה במילה מיומניו האישיים וממכתביו. קירקגור ביקש לשחרר את רגינה מהקשר בעיקר באמצעות דמותו של יוהנס ו"להוליך אותה שולל" אל מחוצה לו. לכן יוהנס גם אינו זהה לקירקגור: הוא דמות מעוצבת. הוא המפתה שקירקגור רצה להציג, אך מעולם לא היה. היומן מתאר מניפולציה מבוימת באופן מושלם, שבה הזולת משמש ככדור משחק גרידא ולבסוף נזרק כחפץ שאין בו עוד תועלת.

שלא כדון חואן, יוהנס מבקש ליהנות לא רק מהאישה שפותתה, אלא גם מאסטרטגיית הפיתוי המתוכננת שהוא מיישם כמו עבודת אמנות. יוהנס מתוודע במקרה לעלמה צעירה, קורדליה, וראשית הוא מבקש להכין אותה לאהבה על-ידי שהוא דואג לה לארוס. ואולם בד בבד הוא גם דואג לכך שהיא לא תהיה מרוצה בקשר הקונוונציונלי הזה ותשאף ל"יותר", בלי לדעת מהו בדיוק ה"יותר" הזה. כעת מציע עצמו יוהנס כניגוד מעניין וזוכה בלבה. כשהם מתארסים בסופו של דבר, הוא מביא לידי כך שגם היא תראה באירוסים צורת חיים כובלת ותחפוץ לבטל אותם כדי להציל את אהבתם. הוא מסכים לביטול האירוסים, מזמין אותה למקום מסתור, מבלה אתה שם לילה אחד, ועוזב אותה למחרת.

לא דון חואן ולא יוהנס מכירים במשמעות לחיים מעבר להנאה ועניין. סירובם לראות בחיים יותר מאופן של בילוי זמן ולפתח זהות מתמידה מעמיד אותם ביחס שגוי אל הזמן. האדם, על-פי קירקגור, אינו נקבע רק קביעה חושנית אלא גם קביעה רוחנית, כלומר, שלא כחיות הוא מודע לזמן, הוא נזכר והוא משליך אל העתיד. בתור נוצרי קירקגור מפרש את ההבדל הזה שבין האדם לחיה פירוש תיאולוגי: באמצעות הרוח האדם קונה לו זיקה אל הנצח ואל אלוהים. אם הוא מבקש לממש את אנושיותו, עליו ליצור זיקה רוחנית מודעת אל הזמן. עליו להיות מסוגל להכיר את עצמו כזהה לעצמו הן בעבר והן בעתיד. אין די בחיים למען ההווה בלבד: בתכנון חייו על האדם להביא בחשבון את העתיד ואת העבר. אף-על-פי שהמפתה יוהנס עושה צעד ראשון בכיוון הזה בכך שהוא חורג מההווה הבלתי אמצעי ומתכנן הנאה עתידית, בכל זאת אין הוא זוכה בזהות, משום שבכל הרפתקה הוא ממלא תפקיד אחר.

רק השקפת העולם האתית מקנה לאדם זהות וזיקה מודעת אל הזמן. כאן, בחלקו השני של הספר, מופיעה דמות-מחבר חדשה. א' מוצג לפנינו כאיש תענוגות צעיר הנושא כמה ממאפייניו של קירקגור הצעיר, ואילו ב' הוא איש מבוגר יותר, נציג אופייני של הממסד, שהשקפותיו קרובות לאלו של המחבר קירקגור. שלא כמו א', החי עם מסיכה מתחלפת, לב' יש שם (וילהלם) ומקצוע (שופט). גם סגנונו אינו משתווה לקטעי הפרוזה המבריקים שבחלק הראשון. ב' כותב כתיבה יבשה ועניינית. ב', המנוסה בחיים, פונה אל חברו הצעיר א' כדי לשכנע אותו ביתרונם של חיים, שלעומת חיי ההנאה והאגואיזם מציבים קשר מתמיד ומחויבות חברתית. המודל של צורת החיים האתית הזאת הוא הנישואים.

ב' אינו מודה בניגוד גמור בין צורת חיים אתית לאסתטית. צורת החיים האתית היא מבחינתו פיתוח גבוה יותר של הצורה האסתטית. היא שומרת על הצדדים החיוביים של השקפת העולם האסתטית. הצורה האסתטית חשובה ואף הכרחית לחיים מספקים, אבל אל לאדם לעצור בה. כמו כן, הנישואים אינם מבחינתו נישואים יבשים למען תכלית תבונית, אלא קשר המבוסס על אהבה, ובו הארוטיקה של ההתאהבות הרומנטית נהפכת לאמון בסיסי הנמשך על פני זמן. רק בנישואים מוגשמים כל המאפיינים החיוביים של צורת החיים האסתטית – הנאה חושית, עידון, עניין – בכך שמוענקת למאפיינים אלה תבנית יציבה ומתמידה בקשר חברתי. הכניסה אל קשר כזה, שהוא ארוטי וחברתי כאחד, יוצרת זהות המביאה בחשבון את העבר ואת העתיד.

ואולם הזהות הזו אינה נוצרת סתם כך; היא מבוססת על בחירה. מושג ה"בחירה" הוא לב לִבה של הפילוסופיה של קירקגור. "בחירה" על-פי קירקגור אינה קביעה שרירותית, אלא אחיזה במה שכבר נמצא בנו. רק באמצעות הבחירה האדם מממש את עצמו, כלומר רואה בעצמו אישיות, על כל הכרוך בכך. לכך שייכים, במידה לא מבוטלת, הקשרים לבני-אדם אחרים, ורק עם הבחירה האדם מכיר בהם כזולת וחדל לראות בהם אובייקטים גרידא. לכך שייכים גם העבר שלנו והתוכנית לעתיד. באמצעות הבחירה נכנס האדם ביודעין אל הזמן, הוא יוצר זיקה אל ההיסטוריה.

את תהליך היציאה לפועל של בחירה כזאת מתאר קירקגור כחוויית התעוררות דתית. נקודת המוצא היא הלכי רוח של מלנכוליה, יגון וייאוש, שמילאו תפקיד מרכזי בחייו של קירקגור עצמו, ושעל האסתטיקן להתמודד עמם בשלבים אלו או אחרים של חייו. אך אין הכוונה למצבי רוח סתם, אלא למצבי נפש בסיסיים הקיימים אצל כל אדם, הפורצים כאשר הוא עומד לפתע מול עובדות חיים בסיסיות כגון היותו בן תמותה או חוסר המשמעות של החיים. אז האדם מבין כי עליו לדאוג לעצמו ולממש את עצמו. במלנכוליה מתעוררת האפשרות לחיים רוחניים, כלומר לחיים מתוך מודעות, אך רק בבחינת תחושה לא מוגדרת, ואילו בייאוש פורצת לה התחושה הזו דרך בבחינת קול המצפון.

בַּבחירה מודע האדם לחירותו, לחירות לעצב את חייו מתוך מודעות. בכך הוא חדל למסור עצמו לחסדי הנאות אקראיות. מבחינתו של קירקגור, המודעות ליכולת לבחור, הבחירה בבחינת בחירה בחירות ובאחריות, חשובה מתוכנה של הבחירה.

 כאן נעוץ פירושו האמיתי של הביטוי "או – או". בתחילה נראה היה שמדובר בבחירה בין שתי צורות של הגשמה עצמית, ואילו כעת מדובר בהבדל שבין בחירה ובין אי-בחירה, בין הגשמה עצמית ובין חוסר הגשמה עצמית. כעת פירושו של הביטוי "או – או" הוא: או שהאדם חי חיים של בחירה כמו האדם האתי, וכך יוצר לו "עצמי", זהות, או שהוא נמנע מבחירה כמו האסתטיקן, ופשוט חי לו מיום ליום, מרגע לרגע. רק כאשר הוא בוחר, רק כשהוא אדם אתי, האדם חי חיים של ממש, כיוון שהוא מקבל על עצמו אחריות ועומד מאחורי מעשיו, כיוון שהוא אישיות. "בחירה אסתטית," אומר ב', "...אינה בחירה. ובכלל, בחירה היא לאמיתו של דבר, ובמובן מדויק וחמור, ביטוי של האתי."

 מושג ה"בחירה" הזה של קירקגור חוזר ומדגיש, כי בשביל לחיות חיים עצמאיים אין די להכיר את הפרטיטורות של צורות החיים. על האדם להשמיע גם את קולו העצמי. כתיאולוג, מבטו של קירקגור באו – או כבר חורג מעבר לקשרים הבין-אישיים אל הקשר שבין האדם לאל. כבר כאן הוא נותן למושגי המפתח שלו, כגון חירות ובחירה, משמעות דתית.

הקיום האנושי הפתוח והאינסופי המתבטא בחירות קשור מבחינתו קשר הדוק לתורה הדתית בדבר החטא הקדמון, שהרחיק את טבע האדם מן האל. בחירות, בבחירה המודעת וביצירת הזהות העצמית, יכול האדם לחדש את הקשר שלו אל אלוהים. בכתביו המאוחרים יותר הוסיף קירקגור לצורות החיים האסתטית והאתית גם את צורת החיים הדתית, שהיא הגבוהה והקשה ביותר. כאן היא כבר נרמזת בשם העט "ויקטור ארמטיה". הוא מציין את חייו של היחיד המקריב את כל קשריו החברתים למען קשר בלתי אמצעי לאלוהים.

 

באו – או, כתב קירקגור לימים, הוא ביקש להראות שאפשר לכתוב יצירה חשובה גם בדנית. ובאמת, הספר, שיצא לאור בקופנהגן ב-1843, גרם לכזו סערה, עד שהעיתונות הצמידה לקירקגור את הכינוי "או – או". הוא נהפך לדמות מוכרת בציבור הדני, לעתים לעגו לו, אך בשל עטו המושחז אף חששו מפניו.

או – או הוא הספר המפורסם ביותר של קירקגור, ושער הכניסה אל הפילוסופיה שלו. בעשור 1850-1840 הוסיף ופרסם שורה של כתבים. בדנמרק הם עוררו שיח נמרץ והשפיעו רבות על חיי הרוח של המדינה, ואילו בשאר אירופה הם התגלו רק בתחילת המאה העשרים. כעת ראו בתיאולוג הדני של תחילת המאה ה-19 את איש המודרניות המדגיש את אחריותו של האדם לחייו ובד בבד עוסק בסתירות ובקרעים של קיום האדם שעלו בינתיים לתודעת הציבור.

במיוחד השפיע קירקגור על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. התזה שלו, שהאדם יכול לפתח עצמיות וזהות רק באמצעות תודעת החירות ובאמצעות זיקה מודעת אל הזמן, חזרה והופיעה ביצירתו המפורסמת של מרטין היידגר, הוויה וזמן. קירקגור מצוי גם בארון הספרים הפילוסופי של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים כמו ז'אן-פול סארטר ואלבר קאמי. אין תימה בכך שפילוסופיה פואטית כמו זו של קירקגור השפיעה גם על הספרות: עקבותיה נראים, בין היתר, בדרמות של איבסן, בשיריו של רילקה ובמשלים הקודרים של קפקא.

באו – או הדגיש קירקגור שהחיים אינם בעיה תיאורטית גרידא ושאין להעלים מן הפילוסופיה את האדם היחיד ואת הכרעותיו.

 

סרן קירקגור, או – או, כרך א'. תרגמה מדנית מרים איתן. הקדים וערך יעקב גולומב. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשנ"ו.