פרק 1
האם אתה – (הפסקה ) – אדם עצוב?
זה מה ששאלה אותי העיתונאית. זאת השאלה האחרונה, ומיד חבר המועצה שהובס זה עתה בבחירות ילחץ את ידי וימסור לי את המעטפה שבה חמישה-עשר מיליון, סכום פרס גַ'מבּוּרַסקה לספרות נוער. חמישה-עשר מיליון. בהחלט שווה את הערב הכבד הזה. ערב שכלל ארוחת ערב מייגעת במסעדה בחברת נציגי העירייה, וזאת אחרי טקס הענקת הפרס באולם הכנסים שנחנך זה עתה (עדיין אפשר להריח את הסיד על הקירות), ואחרי נאום ראש העיר היוצא, ונאום ראש העיר הנכנס, ונאום נשיאת חבר השופטים, ולבסוף גם ריאיון עם חתן הפרס שעשתה עיתונאית בעלת עיני דג מלוח. והחמישה-עשר מיליון הללו שווים גם את כל השאלות המטופשות שהנ"ל הפנתה אלי ("עד איזה גיל האמנת בסנטה קלאוס?" "מהי עונת השנה האהובה עליך?" "שמתי לב שלא טעמת מהעוגיות, מדוע?"), שאלות שעניתי עליהן בסבלנות הירואית – אלא שפתאום קפאנו על מקומנו. את המיקרופון חטפה איזו גברת שקראה לנוכחים לעזור לה להציל את בנה, מתיאו בן התשע (קורא נאמן שלי, כך הדגישה), ששרוי במוות קליני בעקבות תאונת דרכים, ושהפך למוקד ויכוח סוער בעיר מחשש שיתפוס לזמן בלתי-מוגבל את אחת משתי מכונות ההנשמה היחידות במחלקת טיפול נמרץ של בית-החולים. "עזרו לי," התחננה, "בני חי כמו הצבעונים, כמו עלי הדפנה, ויש לו זכות להמשיך לחיות את החיים האלה כל זמן שלבו פועם. והם רוצים לנתק אותו מהמכונה, הם רוצים לקחת את האיברים שלו. תעשו משהו, אני מתחננת. הם רוצים להרוג אותו!" ראש העיר הנכנס הבטיח לה שאיש לא ייקח מבנה את המכונה שמחזיקה אותו בחיים, וראש העיר היוצא הבטיח לה שכבר בשבוע הבא, עוד לפני כניסתה לתפקיד של המועצה החדשה, תתקבל ההחלטה לרכוש שתי מכונות הנשמה נוספות. בעקבות זאת, למרבה הפתעתי, חזרה האישה למקומה להמשך הטקס, והעיתונאית המשיכה בריאיון כאילו כלום לא קרה, ושאלה את השאלה האחרונה: האם אתה – (הפסקה) – אדם עצוב, סימן שאלה.
לקחתי אוויר, אבל שתקתי. שלוש, ארבע, חמש, שש שניות, זמן ארוך דיו כדי להקשות עלי מאוד לתת תשובה. מפני שאם עונים מיד "לא", נניח, או "כן", הכול בסדר, אף אחד לא שופט אותך, ואפשר להמשיך הלאה. אבל אם אחרי שאלה כזו מעמידים פנים שעוצרים כדי לחשוב, הכול נעשה הרבה יותר מסובך, והתשובה חייבת להיות כנה. האם אני אדם עצוב? בעמידה, מול מאה אנשים זרים שמחכים למוצא פי, המום מהשאלה ומשתיקתי, ואם אני כבר מדבר על כך, גם מכל השאר (למשל מכך שעיר שיש לה רק שתי מכונות הנשמה מבזבזת חמישה-עשר מיליון על פרס לספרות נוער), אני תקוע בתוך ההשתהות שלי. העיתונאית מוסיפה לנעוץ בי מבט מבלי לשנות את הבעת פניה, הקפואה בתוך החיוך ההוא שכמו משנן ללא הרף את השאלה, ואני שותק וחושב. אדם עצוב? אני נשוי לאישה שאהבתי מכול, יש לנו בן בריא ונבון שחייו אינם תלויים בתפקודה של שום מכונה; אבי נפטר לפני שבועיים לאחר גסיסה מהירה, ואני מעולם לא הסכמתי אתו בשום עניין, מה שגרם לי להרגיש אשם אחרי מותו; אני עושה מה שתמיד רציתי לעשות, ואני עומד לקבל פרס על כך שעשיתי זאת היטב; חתמתי חוזה עם המו"ל לספר שלישי, וכבר קיבלתי מחצית מהמקדמה, אבל אחרי הרפתקאותיו של פיצאנו פיצה, והספר הרפתקאותיו החדשות של פיצאנו פיצה, שבעבורו קיבלתי את הפרס, נעלמה ההשראה, וכבר איני יודע מה לכתוב. האם אני אדם עצוב?
אני חושב ונזכר. אני נזכר שדומיניק סנדה, כשהייתה פחות או יותר בגילי ונשאלה בריאיון איזו מין אישה חשבה להיות, ענתה: "אני לא אישה, אני בחורה". אני נזכר איך כשהייתי בן תשע, צייר אחד צייר את דיוקני, והדיוקן נראה קודר מאוד בגלל כל העצב שלדברי האמן היה קיים בי. הייתי רוצה לדעת כמה ילדים היו שמחים להישאר צהריים שלמים באותה תנוחה, נשענים על כיסא. אני נזכר במרטי הזקן, החבר הבלתי-נראה שהמצאתי כשהייתי קטן, כדי לא לשחק תמיד עם עצמי; אני נזכר באוספי המדבקות הלא שלמים שלי, ובשנים הארוכות בפנימייה הצבאית, ובתקופת לימודי ההוראה שלי, כשהביסו אותי בשחמט; אני נזכר באחת מחברותי בגיל שמונה-עשרה, שהאשימה אותי בדכדוך ששקעה בו מפני שלקחתי אותה לראות את סטרוֹשֶק, ואחר-כך אני נזכר שוב באבי המת, בלוויה בגשם, באמי ובאחותי שנשענות עלי, אבל גם ביופיה הלא רגיל של אשתי; ואני נזכר בצחוקו המצלצל של בני, ממש הבוקר, כששיחקנו יחד – במזל הגדול שיש לו בכך שאני גורם לו אושר. על כל זה אני חושב ואת כל זה אני זוכר כשאני מחליף מבט ארוך וגורלי עם אמו של הילד בתרדמת, הנועצת בי מבט בדיוק כמו כל השאר, מחייכת בשל מבוכתי אבל בטוחה שאתגבר עליה, ואפילו סקרנית, כך נדמה לי, כן, גם היא, סקרנית לשמוע את תשובתי כאילו זו באמת מעניינת אותה. כאילו יש לכך איזשהו קשר לעלי הדפנה שלה.
אינני יודע כמה זמן נמשכת ההשתהות הזו. נדמה לי שהרבה, אבל איני יכול לומר מתי החלה בדיוק. אני רק יודע שברגע מסוים נפלטת מאליה התשובה מפי, זעירה ועצבנית כעכברון. לא עוד – אני שומע את עצמי אומר.
