באחד הימים של שנת 2009 התכוננה נורמה לצאת אל המסע הארוך ביותר בחייה. לא היה זה יום רגיל, ואף לא מסע רגיל, מסיבות רבות שחלקן ברורות יותר וחלקן הרבה פחות. כך או כך, הזמן והמרחב הם משתנים חמקמקים ביקום, קל וחומר בחיים. על אחת כמה וכמה בחייה של נורמה. לכן אותו מסע, שמשכו בפירוש אינו ארוך, ושלמראית עין כלל אינו מסע, כי אם שינוע סתמי של מסה מנקודה סתמית אחת לאחרת, היה ללא ספק הארוך והמייסר ביותר.
מה ראוי אפוא להיקרא מסע?
עזיבה לצורך חזרה. נסיעה בשביל למצוא משהו. כשכרטיס העלייה למטוס מוחזק בין השיניים, והיד פותחת את רוכסן התיק, מניחה את הדרכון באחד התאים, בתקווה לזכור היכן, על סיפו של המעבר הרעוע אל פתח המטוס. או שבריר השנייה של אימת הפרידה, לאחר שהמזוודה כבר שוגרה ונחתה על רצפת הרכבת, והרגליים עדיין על הרציף. הרגע שבו המפתח מסתובב, נלחץ בין האגודל והאצבע המורה, לפני שהמנוע מתעורר, בעודנו חושבים: "באמת?" המסע לא נועד אלא לצבור זיכרונות כדי ליצור געגועים חדשים.
כל אלה דברים שנורמה נהגה לשמור מאחורי ליבה, לכלוא בין הריאות לסרעפת, כמו מכור להימורים הנאבק בנטייתו המסוכנת, ונמנע לחלוף על פני הקזינו. אלא שהשוואה זו אינה הולמת כשמדובר במשפחה כמו שלה, שבה ההימורים לא היו מנהג נלוז כי אם תשוקה שבערה ברבים מבניה: כך קרה לעיתים קרובות במשפחות היהודיות שהגיעו מבגדד וגלו עשרות שנים ברחבי העולם, חמושות בנוסטלגיה מועטה ככל האפשר.
"אם אתם מחפשים איזה זילכה תועה ברחבי העולם, כדאי שתתחילו בקזינו במונטה קרלו. תוכלו למצוא אותו שם, מתופף באצבעותיו על השולחן עם הריפוד הירוק."
מכל מקום, המסע הארוך ביותר בחייה של נורמה היה גם האחרון. לא, לא במובן הפשוט: לא היה זה מסע מהסוג שהוא רק מטאפורה של מסע, נטולת נחמה או זרימה, ריקה וחסרת תועלת, כי המוות אינו מסע, אלא הישארות נצחית במקום. במילים אחרות, ביום ההוא ב-2009 נורמה לא הובאה למנוחת עולמים, שלושת ילדיה וילדה הנוסף לא ליוו אותה אל המקום המכונה בהומור יהודי אופייני "בית החיים". אף אחד משלושת ילדיה, נכדיה, הנינים ובני הנינים לא קרע את צווארון חולצתו לאות אבל, או ישב על הרצפה, קרוב אל האדמה שמעפרה באנו ושאליה פחות או יותר נשוב.
לא. נורמה לא מתה כלל ביום ההוא בחודש מאי 2009. ואין שום צורך לדעת איך והאם היא מתה. על כל פנים, תאריך הפטירה המופיע על מצבתה מהימן ביותר; תאריך הלידה – הרבה פחות.
ביום ההוא ב-2009 נורמה הרגישה נפלא. וכמו תמיד, בשלב מסוים כבר לא הייתה לה סבלנות לחכות עד לשעת ארוחת הצהריים. זה בלתי אפשרי לשלוט ברעב, נהגה לומר, והרעב היה בעיניה גם הוכחה לכך שהיא חיה, שעדיין יש לה רצון לחיות את החיים האלה, גם אם הם ארוכים, קשים ואפילו מלאים מדי. עצם המחשבה על האפשרות לאבד אותם נראה לה פתח לצרות.
היא הביטה בשעון.
חמישה לשתים-עשרה.
הרימה את ברכיה והניחה לכפות הרגליים להחליק על הסדין.
נשמה נשימה עמוקה.
ואז עצרה את נשימתה וכיווצה את בטנה.
היא ניתקה את גבה מהכרית, ובפרץ של תיאום מושלם סובבה את האגן בחדות והשליכה את רגליה הצידה, עד שהגיעה לתנוחת הישיבה הקבועה שלה, רגליה משתלשלות מקצה המיטה.
היא לא הייתה גבוהה או נמוכה במיוחד, נורמה. אולם המיטה לא עוצבה כדי שמישהי בת מאה תהיה מסוגלת לקום לבד: היא עוצבה כדי לאפשר לאחות לתת לה תרופה, לסובב אותה ולהחליף לה בלי לשבור את הגב. לכן היה צריך לזנק כלפי מטה כדי לרדת מהמיטה, כפי שהיא עשתה, בעזרת רגליה היציבות.
נורמה הביטה בנעלי הבית שחיכו לה למרגלות המיטה, על אריחי הרצפה, מעברה השני של התהום שנפערה בין כפות רגליה לבין הקרקע. כהרגלה אזרה אומץ, וברגע שנחתה נשמעו מקצה המסדרון צעדיה של המטפלת התורנית, מלוּוים בחריקה המקוטעת והטורדנית של עגלת השירות. התזמון היה מושלם כמו תמיד, בין היתר הודות לכך שנורמה לא הסיטה את מבטה לרגע משעון הקיר שמולה.
