כך זה מתחיל
הציור (השחזור שלו) נמצא במוזיאון רוֹאֵל, לאורך מסדרון תת-קרקעי קמור ורחב ידיים שמקשר בין הבניין הישן לביתן החדש. כשיורדים במדרגות נדמה שמגיעים לאקווריום. הציור זורם כמו נהר על פני כל הקיר הפנימי, שאורכו כמעט שלושים מטר. ליד הקיר ממול יש ספסל, ואנשים יכולים לשבת עליו כדי לנוח ולהביט בציור החולף באיטיות. יום שלם נדרש להשלמת המחזור: מדובר בכמעט ארבעה קילומטרים של דימויים, שנעים באיטיות מימין לשמאל.
אם אומר שנדרשו לאבי שישים שנה לצייר אותו, זה יישמע כאילו לקח על עצמו להשלים יצירת ענק. נכון יותר יהיה לומר, שהוא צייר אותו במשך שישים שנה.
2
שורש המיתוס שהולך ונרקם סביב דמותו של סלווטיירה נעוץ בשתיקה שאופפת אותו. כלומר באילמות שלו, בחיים האלמוניים שלו, בשנים הארוכות שבהן יצירתו הייתה נסתרת, ובכך שנעלמה כמעט כולה. העובדה ששרד ממנה רק בד אחד גורמת לכך שהפריט הזה שווה הרבה, הרבה יותר. העובדה שהוא לא התראיין, לא השאיר שום חומר כתוב בנוגע ליצירה שלו, לא השתתף בחיי התרבות וגם לא הציג מעולם, מאפשרת לאוצרים ולמבקרים למלא את השתיקה הזאת בדעות ובתיאוריות מגוונות ביותר.
קראתי שאחד המבקרים מסווג אותו כ"art brut", אמנות שנעשית בתמימות מלאה ובאופן אוטו-דידקטי לגמרי, בלי שום כוונה אמנותית. מבקר אחר דיבר על ההשפעה הברורה של המאיירים הספרדים ממָיוֹרְקה על יצירתו של סלווטיירה. אם זה נכון, דרכה של ההשפעה הזאת ארוכה אך לא בלתי אפשרית: מהמאיירים הספרדים לברנאלדו דה קירוס;[1] מקירוס לחברו ותלמידו הרברט הולט; ומהולט לסלווטיירה. מבקר אחר הזכיר קווי דמיון ל"אֵמָקימונו", מגילות הציורים הארוכות האופייניות לאמנות הסינית והיפנית. נכון שסלווטיירה ראה פעם ציור כזה, אבל נכון גם שהוא פיתח את טכניקת הרציפות שלו עוד לפני כן.
ההבהרות האלה חסרות חשיבות. אילו ניסיתי להפריך את כל הטעויות שאומרים וכותבים על אבי לא היה נשאר לי זמן לשום דבר אחר. אני צריך להתרגל לכך שהיצירה של סלווטיירה כבר לא שלנו (אני מתכוון למשפחה שלי) ושעכשיו רואים אותה אחרים, מביטים בה, מפרשים אותה, מסלפים אותה, מבקרים אותה, ובאופן כלשהו מנכסים אותה לעצמם. אין מנוס מזה.
אני גם מבין שהיעדרותו של היוצר תורמת ליצירה. לא רק בגלל מותו, אלא גם בגלל השתיקה שהזכרתי קודם. העובדה שהמחבר לא נוכח, שהוא לא חוצץ בין הצופה ליצירה, מאפשרת לצופה ליהנות ממנה באופן חופשי יותר. במובן הזה, המקרה של סלווטיירה קיצוני למדי. למשל, אין בכל הציור אפילו דיוקן עצמי אחד. הוא עצמו לא מופיע בציור שלו. ביצירה, שהיא מעין יומן דימויים אישי, הוא נעדר. כמו לכתוב אוטוביוגרפיה שאינך נוכח בה. ועוד משהו מוזר: אין על הציור חתימה. אבל אולי זה לא משונה כל כך. איפה בכלל שמים חתימה ביצירה בסדר גודל כזה?
בין הכזבים שצצו בד בבד עם הפופולריות שזכה לה אבי אחרי מותו, הכי קשה לי לשאת את הופעתם של חברים ומכרים לכאורה. בעיקר כשמביאים בחשבון שבבָּרַנְקָאלֶס לא היה כמעט איש שידע שסלווטיירה מצייר, והמעטים שידעו לא התעניינו בזה. לפני כמה שבועות ראיתי סרט דוקומנטרי עם כתוביות בצרפתית, שבו דיברו למצלמה כמה אלמונים מהוללים מברנקאלס, שסיפרו אנקדוטות עליו, על האופי שלו, על צורת העבודה שלו. הופיעו גם הדודות שלי שתמיד זלזלו בו, מזכיר התרבות של הפרובינציה שבז ליצירה במשך שנים, ואפילו אלמנתו של דוקטור דאווילָה, שלא רצתה לפתוח לי את הדלת כשהלכתי לבקר אותה. כולם מסורקים לתפארת, מהוגנים, מספרים מעשיות נכונות או כוזבות על אבי. לו היו לפחות מראיינים את חוֹרְדאן או את אָלְדו, לפחות זה היה אמיתי יותר.
[1] ברנאלדו דה קירוס (Quiros) – צייר ארגנטיני 1968-1879.
