כשחלף ע. במאי במבט מושפל על פני מנכ״ל התיאטרון בשעת בוקר מוקדמת במסדרון הארוך וגופיהם התחככו זה בזה בלי משים, תהה ע. במאי אם המנכ״ל יודע שהרגע נתקל במי שיהיה דמות מפתח בתיאטרון הזה, ולא רק בו אלא בתולדות התיאטרון הישראלי כולו, ולא רק נתקל אלא גם התחכך חיכוך של ממש, מותן אל מותן, ואולי בעוד כמה שנים, אחרי שכוכבו של ע. במאי יתחיל לדרוך והוא יהיה לבמאי שמביים את מחזותיו בארץ ובחו״ל, אולי אז ייזכר מנכ״ל התיאטרון באותו בוקר אביבי ובנגיעה הקלה של מותניו באלה של ע. במאי, ויספר, נניח, בשעת חשיפת הרפרטואר השנתי של התיאטרון, שע. במאי לשעבר ויצירותיו יתפסו בו מקום מרכזי, כיצד ידע, כבר באותו הבוקר, שהוא נוגע באותו דבר חמקמק שאין להגדירו ושנקרא גדוּלה. כוסות הקפה שכמעט נשפכו עליי לא הטעו אותי, יאמר המנכ״ל, והעיניים המושפלות לא בלבלו אותי, כי כבר אז ידעתי שלא רחוק היום שבו יתווספו לקירות המסדרון הצר והארוך הזה תמונות מההצגות שיעשה האיש הגבוה והביישן שלפניי, הצגות שיטלטלו אותי, שיטלטלו אתכם, שיוציאו אותנו לדרך חדשה ושיוסיפו עוד המון תמונות לעוד המון מסדרונות בעולם. אחרים אולי חשבו שניצב לפניהם עוזר במאי, אולם אני זיהיתי, כפי שאני מזהה תמיד, את הפוטנציאל התרבותי האמיתי של הדמות הניצבת מולי.
כזה היה המנכ״ל, איש תרבות של ממש, אוניברסלית ומקומית, וגם חובב גדול של מזכרות שבהנחייתו הישירה פיארו כל קיר בבניין התיאטרון המפותל, כולל קירות השירותים. מה, כשמחרבנים לא רוצים לראות איזה חנוך לוין מול העיניים, הפתיע עובד טכני מזדמן שנקרה בדרכו, בטח שרוצים, ענה והעביר את מבטו הבוחן על פני הקהל המקרי שהתקבץ לפניו. הרי אין שאלה שאין עליה תשובה ואין תשובה שאני עונה והיא לא נכונה, חשב, אלא אם מדובר בשאלה שיש להפנות למנהל האמנותי, כי בתיאטרון אני לא מבין כלום, נהג להגיד, ובליבו הוסיף, מבין יותר מכולכם יחד, זונות שכמותכם. את כולכם אפשר להעלות על טיל ולהעיף מפה, כולל המנהל האמנותי כבד המשקל ודל ההצלחות (זאת האמת, לצערי, חשב המנכ״ל, לפחות בשנים האחרונות). אבל ביום שאני אעזוב, הבניין יקרוס, לא רק מטאפורית אלא אולי גם פיזית, יקרוס ברעם ויקבור את כולכם איתו, וטוב שיקבור, כי ממילא אתם רק מפריעים לי. ובזמן שהמשפטים האלה רדפו זה את זה בתוך גופו של המנכ״ל – על המקום המדויק שבו עשו זאת לא יכול המנכ״ל להתחייב – אני יכול להתחייב על דו״חות, כך חשב בינו לבינו, אני יכול להתחייב על מאזנים, לא על המקום המדויק בגוף שבו נוֹרות המחשבות שלי בקצב מסחרר, דיבור מהיר מחשבה מהירה – בזמן הזה שמר המנכ״ל על ארשת פנים בוטחת, בעוד כמה חנפניות ממחלקת הכספים העמידו פני מופתעות ואחת אף אמרה: אם אתה לא מבין בתיאטרון, אז מי כן? ואז, במפגן מדהים של הצטנעות עבר לרפליקה הבאה, הצפויה כל כך: אבל בכספים אני מבין. הנה, חשב ע. במאי בעודו עולה במדרגות ומאזן את שתי כוסות הקפה שבידיו, אחת עם כמות קפה מופרזת לבמאי ואחת עם כמות קטנה של קפה ומעט חלב לשחקנית הראשית, שוב נסחפנו בכיוונו של המנכ״ל במקום לעקוב אחרי האמן, כלומר אחריי. הנה-הנה הוא סיפורה של האמנות. המנכ״ל כבר הפליג לו הלאה אל יעד לא ידוע, ולָמה שיהיה ידוע למישהו כמו ע. במאי או למישהו כמו גבר ד׳ שבדיוק חצה את המסדרון משמאל לימין בארשת פנים חמורה.
