לג'ירף אין מיתרי קול
ידעתם שלג'ירפים אין בכלל מיתרי קול? בגלל זה הצוואר שלהם ארוך וצר כל-כך ביחס לגופם, כי אין להם מיתרי קול שצריכים לרטוט לכאן או לכאן. אילו היו להם מיתרי קול הקולות שלהם היו הנמוכים בעולם. כמובן אם לא מחשיבים את הדינוזאורים ארוכי הצוואר. ואילו להם היו מיתרי קול, הקולות שלהם היו ודאי נמוכים כל-כך, שהאדמה הייתה רועדת כשהם היו מדברים זה עם זה. אבל זה לא חשוב עכשיו, כי הדינוזאורים נכחדו, וקצת קשה להאמין שהם שוטטו כאן פעם, על אותה אדמה שעליה סללנו מאז כבישים ובנינו בתים וגני שעשועים.
ג'ירפים, לעומת זאת, על עורם המנומר, ליבותיהם הגדולים הפועמים וצוואריהם הארוכים והצרים – ללא מיתרי קול – הם אמיתיים כמו כל שאר הדברים שאתם רואים סביבכם ויכולים לגעת בהם.
אֵי שם בלב ים, שאולי הוא בדיוק הים שאתם חושבים עליו, שוכן אִי, שאולי הוא בדיוק האי שאתם חושבים עליו. לאי יש צורה של ג'ירף, על כל פנים אם מסתכלים עליו מלמעלה או במפה, ואם מפעילים קצת את הדמיון. יש לו שלוש רגליים וזנב קטן, גוף גדול וצוואר ארוך שבקצהו ראש. באמצע הגוף משתרע אגם גדול ששמו לב הג'ירף. מי האגם מתוקים כמו לימונדה, ופני המים שקטים ונוצצים כמעט תמיד, גם כשהים המלוח סביב אי הג'ירף סוער וגועש. מגוף הג'ירף יוצאת לשון יבשה ארוכה, המכונה הצוואר, אל ראשו של הג'ירף, ובאמצע הראש שוכנת העיר הגדולה, העיר היחידה באי, שבאופן הולם ביותר נקראת העיר הראשית. אולי זה נראה מוזר לקרוא לעיר "העיר הראשית" כשהיא לא העיר הראשית במדינה, אבל התואר פשוט התאים לה לגמרי ולכן היה קשה לוותר עליו. העיר הראשית האמיתית, כלומר בירת המדינה, שוכנת ביבשת, והיא גדולה פי כמה וכמה מהעיר שבאי הג'ירף. אחרי אי-הבנות רבות היא נאלצה לשנות את שמה והיא נקראת עתה עיר המלך.
בשאר חלקי גופו של הג'ירף, בארץ-גוף, לא חי איש. לעומת זאת יש שם איילים ואוכמניות שאנשי העיר באים לפעמים לצוד או ללקט, אבל בעיקר ציידים, תיירים או סתם טיפשים מתעסקים בדברים כאלה. איש אינו יודע איך האיילים הגיעו לאי הג'ירף. לפי סברה אחת הם שחו לאי מהיבשת, ולפי אחרת הם חצו את הים על שכבת קרח. ובכל זאת נשאלת השאלה: האם באיילים באמת מתעורר לפעמים יצר הרפתקנות כזה, שיגרום להם לשחות מרצונם אל לב ים רק כדי לראות מה מסתתר מעבר לאופק?
כי בין שאתם אנשים, איילים או ג'ירפים, אם תעמדו על אדמת היבשת ותשקיפו על הים, לא תראו את אי הג'ירף. וגם מאי הג'ירף לא תראו אלא ים מכל עבר, ולא משנה איזו משקפת משוכללת יש לכם.
אם נמשיך להביט על אי הג'ירף מלמעלה, למשל בישיבה במטוס או אולי על גבו של אַלְבַּטְרוֹס, כל הבתים בעיר הראשית ייראו כמו סוכריות צבעוניות שמישהו פיזר בין יערות וצוקים אדומים. ואם ננמיך קצת עם המטוס שלנו – או האלבטרוס – נוכל לראות אנשים, כמו נמלים קטנות, יוצאים מבתי הסוכריות הקטנים שלהם ונכנסים אליהם, נוסעים במכוניות הנמלים הקטנות שלהם ומקטרים על כל מיני בעיות נמלים קטנות. כמובן, כל דבר נראה כך כשמסתכלים עליו מרחוק. במציאות הבתים האלה לא היו סוכריות קטנות אלא בתים אמיתיים, והנמלים לא היו נמלים, אלא אנשים אמיתיים בגודל רגיל, עם בעיות אנושיות אמיתיות בגודל רגיל שמקטרים עליהן.
באחד הבניינים הגבוהים בעיר הראשית גרה ילדה. היא התגוררה בקומה העליונה, שהיא הקומה השלישית. בעיר הראשית אסור לבנות בתים בני יותר משלוש קומות, כדי לא להסתיר את הנוף לכל הבתים הקטנים יותר, שלעולם לא יגדלו. לילדה קראו וֵגָה, והיא נהגה לשבת על אדן החלון בקומה השלישית ולחלום על מה שנמצא מעבר לים. אבא שלה קנה לה משקפת ליום ההולדת. ולה באמת לא היה משנה שלא רואים במשקפת שום דבר חוץ ממים, כי בעיני וֵגָה ים יכול להיראות כמו כל דבר בעולם. לפעמים נופפו לה משם דגים ודולפינים, לפעמים בנות ים וסוסוני ים צונפים. יפה מכול היה המראה כשהשמש זרחה והים נצץ כאילו גברת עשירה פיזרה את כל הפנינים ואבני החן שלה על פני המים.
