
"חלפו יותר משבע שנים מאז העתקתי את מגורי לאמסטרדם, והבטחתי אבל אַסגֶר אריקסון, צייר דני גולה באמסטרדם, מגלה שלסיפורים ישנים אסגר הצעיר מגולל את הסאגה המטורפת, התוססת ושובת הלב "ראש כלב", ספרו המבריק של הסופר והמשורר הדני מוֹרטֶן רַמסלַנד,
על המחבר:
ביקורות:
"...למרבה ההפתעה, פוסט-טראומה שמטילה את צלה על
"מורטן רמסלנד מכניס ראש בריא למיטה החולה |
ראש כלב
ראש כלב
מאת: מורטן רמסלנד
יצא בשיתוף עם הוצאת כתר
תרגום מדנית: דנה כספי
עיצוב עטיפה: טליה בר
הציור על העטיפה: The Headland by John KirbyHundehoved
Morten Ramslandשנת הוצאה: 2004
364 עמודים, כריכה רכה
פורמט: 13.5x21 ס"מ
מסת"ב: 978-965-07-1653-0
דאנאקוד: 882-23משלוח הספרים
משלוח בדואר רשום לכל כתובת בארץ : 20 ש"ח.
המשלוח נעשה באמצעות דואר ישראל. לחבילה מצורפת חשבונית מס. למשלוח החשבונית בנפרד לכתובת שונה ראו פרטים בהמשך.ניתן לבחור בטופס ההזמנה במשלוחים מיוחדים: שליח עד הבית או משלוח לחו"ל.
משלוחים אלה כרוכים בתוספת תשלום. ראו פרטים בהמשך.
שליח עד הבית: שירות השליחים ניתן לכתובות בישראל בלבד. אנא סמנו אפשרות זו בטופס ההזמנה והספרים יישלחו אליכם באמצעות שירות שליחים, בתוספת תשלום בהתאם ליעד המשלוח.
תל-אביב-יפו, גבעתיים, רמת-גן, בני ברק - 30 ₪
כל כתובת אחרת בארץ - 35 ₪
הזמנת ספרים לכתובת בחו"ל: למזמינים את הספר לכתובת בחו"ל יתווספו דמי משלוח בהתאם
למשקל החבילה ולפי תעריפי הדואר בארץ. המשלוחים לחו"ל הם בדואר רשום.
מועד המשלוח: בכל אפשרויות המשלוח הספרים יגיעו לבית הדואר תוך 5-2 ימי עסקים ממועד קבלת ההזמנה. שימו לב כי ימי שישי ושבת, ערבי חג וחגים, והיום האחרון של כל חודש, אינם נחשבים לימי עסקים.
מועד קבלת הספר: המועד המדויק של הגעת חבילה שנשלחה בדואר רגיל או רשום תלוי בשירותי הדואר. אנא הביאו בחשבון כי הטיפול של הדואר בחבילה מיום הבאתה לבית הדואר ועד הגעתה לנמען עשוי להימשך 14-3 ימים, ועד שבוע נוסף במשלוחים לחו"ל. מועד קבלת חבילה שנשלחה עם שליח: עד 5 ימי עסקים לאחר ביצוע ההזמנה (למשלוח דחוף יותר אנא התקשרו אלינו).
מעדיפים לאסוף את החבילה בעצמכם? אנא סמנו "איסוף עצמי" בטופס ההזמנה ומלאו מספר טלפון לתיאום ונחזור אליכם, או התקשרו – 03-9221738. אין צורך למחוק את כתובתכם בסעיפים "פרטי משלוח" ו"פרטי חשבונית".
משלוח החשבונית לכתובת אחרת: לכל חבילה מצורפת חשבונית מס. ניתן לציין בטופס ההזמנה כתובת אחרת למשלוח החשבונית, והיא תישלח בנפרד לכתובת זו. שימו לב: אם ציינתם מען אחר למשלוח הספרים, ואתם מעוניינים שגם החשבונית תישלח לכתובת זו, עליכם לשנות את הכתובת גם בסעיף "פרטי חשבונית".
אנו מתחייבים להשיב לכל פנייה: ממתינים זמן רב מדי לספרים?
מעוניינים להחליף את העותק שקיבלתם? אנו מתחייבים לתת מענה לכל בעיה ולפעול למען שביעות רצונכם המלאה.
התקשרו אלינו בכל עת בטלפון 03-9221738 השאירו הודעה, ואנו נחזור אליכם בהקדם.
תוכלו גם לפנות אלינו בדוא"ל או באמצעות הטופס האלקטרוני שנמצא בדף יצירת קשר
ואנו נתייחס לפנייתכם בהקדם.1
מישור במזרח גרמניה
אי-שם במזרח גרמניה סבי רץ במישור הקפוא. הגרמנים רודפים אחריו; אחת מנעליו נשמטת מרגלו. כפור שורר. הסהר מטיל אור חיוור על הנוף והופך אותו לשדה חרוש, זרוע בחיילים קפואים הקבורים למחצה בבוץ. לפני פחות משלוש שעות נפרד סבא לשלום מחברו הֶרמַן הֶמנינג. הם רצו בכיוונים מנוגדים כדי לאלץ את רודפיהם לבחור באחד משני נתיבי העקבות. אבי עדיין לא נולד. יתר על כן: אמו, שהגיעה באיחור לבית המעצר באוסלו, ולכן מעולם לא הספיקה להיפרד מאַסקִילְד, עדיין אינה נשואה לו. מבחינה רשמית הם אפילו אינם מאורסים; כל קיומי תלוי אפוא על חוט דק.
לפתע הוא שולף את שברי העצמות שנמרחו ברעל עכברים ומשליך אותם, אקראית, על האדמה סביבו. דקה חולפת, שתי דקות. נשימתו של אסקילד שוב סדירה, הוא יכול לרוץ הלאה. עכשיו צריך לצאת לדרך, אסקילד אריקסון, שכן אלה אולי כלבי הגישוש המייללים במרחק, ואולי זו הספינה קתרינה הצופרת בערפל הבוקר מחוץ לנמל בֶּרגֶן – זיכרון שעולה במוחו כנגד רצונו ומאיים להפילו ארצה – או שאולי זו אוזנו החירשת שהעניקה לו חוש שישי ברגע זה, שבו מוטל עתידה של כל שושלת אריקסון על כף המאזניים: רוץ, לכל הרוחות, רוץ!
אבל אסקילד עומד במקום – עם רעל העכברים ושברי העצמות והספינה קתרינה סביבו, כאילו פגע בו ברק הזיכרון הפתאומי.
נדמה שסיכוייו אינם טובים: סבא התאבן במישור בגרמניה. סבתא, שסובלת מתת-תזונה, מסתובבת בנורווגיה עם חניכיים מדממים ונקיפות מצפון. המספנה, שהייתה בבעלות המשפחה מאז שסבה הגיע מנוּרלַנְד לברגן כאיש צעיר, התמוטטה. שבע אוניות המשא טובעו בידי הגרמנים, הווילה הפטריקית נמכרה, וסבא-רבא תוֹרסְטֶן שוכב משותק במיטה אחרי שבץ. סבתא נאלצת לעבוד בחנות הקונפקציה של הוֹלְסְט, עם חניכיים מדממים המטפטפים על הבדים. "סירות הטורפדו הגרמניות שילחו את כולנו למצולות," אומרת סבתא.
אסקילד מתעורר: כלבי הגישוש. הם שמייללים.
מחשבה חולפת במוחו: הרמן יצליח להימלט. הכלבים הכריעו את גורלותיהם של השניים: הם דוהרים בעקבות אסקילד. הוא מביט למטה ומבחין בחור בגרב. הבוהן המבצבצת ממנו, כחולה ומטונפת, נראית כמו דג קטן שנלכד בתוך החור. אסקילד שהה בזַקסֶנהאוּזֶן במשך כמעט שנה, ובשום פנים ואופן אינו רוצה לשוב לשם. היום יום ראשון, חמישה במארס 1944, השעה שמונה דקות לשתיים, ולֹא אימתני מתהווה בבטנו של סבא ומתפוצץ בתוך גופו, אשר בסופו של דבר, סוף כל סוף, פותח בריצה במדרון. הוא מועד, קם על רגליו, מועד וקם על רגליו בשנית.
כלבי הגישוש מייללים. ירייה נשמעת במרחק.
לא, מהדהדת המילה בתוך סבא, לא לגרמנים ולכלבי הגישוש, לא לחורף המסויט של זקסנהאוזן. ואסקילד רץ כך, כמהופנט, מתוך ייאוש ועם לא מהדהד בגופו. ואותה שעה שורה שלווה על בית סוחרים מוזנח בשולי העיר אוֹדֶנסֶה, שם נמצאים שני הרבעים הנוספים של הגֶנים שלי:
סבא, אבא של אמא, מתעורר, נועל נעלי בית ויוצא למחסן כדי להשתין בלילה הקפוא; אולי הוא מהרהר בצורך לתקן נזילה מהגג בדיוק ברגע שבו בהונו של סבי השני, אבא של אבא, נתקלת ברגב קפוא והוא נושך את שפתו התחתונה עד שנפער בה חור. סבתא, אמא של אמא, ישנה בידיים שלובות אחרי שבלעה את התרופה היומית שלה; דודי הארי ישן כשידיו תחת שמיכת הפוך, אפילו שאסור לו, וחולם על כל הדברים האיומים שעלולים לקרות לו. בברגן חולמת סבתא, אמא של אבא, שֶימאי מקיש בחלונה ומתבונן בה במבט מבועת. ברגע הראשון היא אינה יודעת מה עליה לעשות. היא צועקת בקול הולך וגובר עד שעולה בדעתה שהימאי הוא זה שזועק לעזרה, ואז... ברגע שכף רגלו של אסקילד נחבטת ברגב הקפוא היא מתעוררת בבהלה ומתיישבת במיטתה:
השעונים מתואמים. אסקילד רץ בחשיכה.
לפני עלות השחר הוא נתפס בידי הגרמנים. הוא יושב על עץ ביער סמוך. כלבי הגישוש ממהרים לעברו ועוצרים לרגלי העץ. סבא כחול מקור כשהגרמנים מצביעים עליו בקני הרובים שלהם ומצווים עליו לרדת מהעץ. הם לא יורים בו. כעבור חודשיים הוא נשלח לבּוּכֶנוולד.
ארוחת צהריים
אנחנו משתוקקים לדעת כיצד ניצל, ומוטב שנדע זאת לפרטי פרטים. אנחנו רוצים לדעת כיצד פילס לו דרך כדי שאני, הצעיר, ואחותי הבכורה סְטינֶה, נוכל לבוא לעולם. אבל סבא נסגר כמו צדפה ושותה עוד שְנאפְּס. הוא מסרב לספר מה עשו לו הגרמנים.
"דֶבֶר וכולרה" – זה כל מה שהוא אומר.
זה עתה הוא הבחין, במורד הרחוב, בתמרור שנראה כמו גרמני עם רובה. סבתא מנידה ראשה בייאוש ומשנה את נושא השיחה. סבא כבר השמין, והוא נזקק למקל. לא כמו באותם ימים, כשהוחזר הביתה מבוכנוולד דרך נוֹיֶנגַמֶה באוטובוסים הלבנים של הצלב האדום, והיה רק קו דק באוויר. אני מתאר לעצמי את סבא כקו דק, עם ראש עגול וגדול, יושב במושב האחורי של האוטובוס.
"מה עוד קרה, סבא?" שואלת סטינה.
הוא מעדיף לספר על כל הפעמים בילדותו שבהן עמד בנמל של ברגן וקיבל את פני אביו, כשהאונייה קתרינה שבה לעגון במזח אחרי חודשים בלב ים. המפגש מילא אותו תמיד במידה שווה של פחד ועונג, משום שאחרי סעודת השיבה הביתה הייתה אמו קוראת מתוך הספר השחור, שבו נרשמו כל מעשי הקונדס של אסקילד בכתב יד נקי ומסודר, ואביו היה שולף את החגורה מהארון כדי להחטיף לאסקילד את המלקות שנצברו עבורו במשך חודשים.
"באותם ימים העולם היה אמיתי," אומר סבא.
אנחנו לא מצליחים להוציא ממנו פרטים נוספים, ולכן רצים החוצה לרחוב בחברת בת-דודנו סִיגְנֶה – העיקר שנערת-הזבל לא תגלה אותנו. שמה האמיתי של נערת-הזבל הוא אַנֶה קתרינֶה, והיא דודתנו השמנה. למרבה המזל היא ירדה למרתף, כי היא חושבת שמתישהו נרד לשם, אבל שלושתנו שועטים החוצה דרך חדר הכביסה ומגלים לשמחתנו הרבה שבחוץ נערם שלג. תחילה אנחנו זורקים כדורי שלג זה על זה, ואחר-כך משחקים ב"כלב הגרמני". סטינה רוצה להיות סבא וסיגנה היא הצלב האדום. אני, כמובן, אהיה הכלב הגרמני גם אם זה לא מוצא חן בעיני. להיות כלב גרמני פירושו לזחול על ארבע בשלג הנמס ולנסות ללכוד את רגלו של סבא – וזה לא משחק משעשע. "אל תשכח לנבוח!" קוראת סיגנה כשאני שועט בעקבותיה של סטינה. סיגנה יודעת הרבה על כלבים מפני שלה, לדוד הארי ולדודה אנֶה יש לברדור שחור. "תנבח כמו שצריך!" היא קוראת, ואני נובח ומסתער בשלג על נעליה של סטינה. היא צווחת בקולי קולות כשאני תופס את רגלה ומפיל אותה ארצה בשלג. "תאכל קצת רעל עכברים," גונחת סטינה ומנסה לתחוב שלג לתוך פי, ואני מנסה לכופף את אגודלה אחורנית. "אַיי!" היא מסננת כשסיגנה מעודדת את אסקילד ומכינה בשבילו כדורי שלג. זו בעצם רמאות.
"זהו," אומרת סטינה פתאום. "עכשיו הכלב הגרמני מת."
"לא," אני מערער על קביעתה ויורק שלג יחד עם המילים, "עוד לא!"
סיגנה מוחה ואומרת שכשהכלב הגרמני מת אז הוא מת, ועכשיו תורה להציל את אסקילד. האמת היא שקודם אנחנו אמורים לשחק בעינויים, אבל לבנות אין חשק היום, וסיגנה גוררת את סטינה לחדר שמאחורי המוסך וסוגרת את הדלת בחיוך קטן.
"אתה תיכנס הביתה!" קוראת סטינה מבעד לדלת הסגורה. "אתה יכול לשחק עם נערת-הזבל," מוסיפה סיגנה.
בחדר האורחים אבא מתווכח עם סבא. סיבת הריב היא שאסקילד גנב את אוסף המטבעות של אבא, המכיל מטבעות כסף יקרי ערך מהמאה השבע-עשרה. רבים מהמטבעות הגיעו לידיו של אבא ממלחים אמריקאים שעגנו בנמל של ברגן. אונייה גדולה, מכלית-ענק עם מגרש כדורגל שלם על הסיפון, שטה ומופיעה בעיני רוחי: השמש נוצצת בבגדי המלחים של האמריקאים; יש להם כפתורי זהב והם עשירים – והם משליכים דגלונים ומטבעות לנערים שעל המזח. בדרך זו צבר אבא הון קטן; אבל יום אחד, כשיצא לשחק, התגנב אסקילד לחדרו, סחב את אוסף המטבעות והלך לבית-מרזח.
"גנב," מסנן אבא לעברו של סבא, שמנסה להחליף נושא.
אסקילד טוען שאבא כנראה שכח את אוסף המטבעות שלו במקום כלשהו. רגע לאחר מכן הוא טוען שאבא הרשה לו למכור את האוסף: אסקילד שתה כוס בירה אחת בקוֹרנֶר ואחר-כך נתן את שארית הכסף לאבא.
"שקרן!" צועק אבא וגוחן מעל השולחן, עיניו רושפות. "באותו זמן עוד לא גרנו בדנמרק!"
זיעה מבצבצת על מצחו של אסקילד והוא מעיף מבט בסבתא. בסופו של דבר הוא קם על רגליו ואומר: "הולכים עכשיו, בְּיוֹרק, אנחנו לא רצויים כאן!" הוא נתמך על מקלו, שמוכן לו תמיד מתחת לשולחן, אבל ביורק עדיין לא רוצה ללכת הביתה. "השעה רק חמש, אסקילד. אלוהים, איזו מהומה."
סטינה מופיעה לפתע ואומרת שאסקילד מוזמן ללכת הביתה לבדו. סטינה נהייתה קצת חצופה בזמן האחרון; היא גם התחילה להשתמט משיעורי התעמלות, ואמא כבר לא יודעת מה לעשות אִתה.
"את באה, ביורק?" שואל סבא. הוא יוצא מחדר האורחים, נעמד בפרוזדור ומתעסק עם בקבוקי הבירה "ג'ירפה" שתחב לכיסיו בניסיון להסתירם מאבא. נערת-הזבל רצה למרתף, ואסקילד המרוגז מחפש אותה במבטו. הדודה אמנם מבוגרת כמעט כמו אבא, אבל היא עדיין גרה בבית. "אנֶה קתרינה!" הוא צועק, "הולכים הביתה!" אבל סבתא עדיין מסרבת ללכת: "קיבלנו גלויה מקנוּט הקטן," היא קוראת לפתע, ומעוררת בכך המולה גדולה.
המבוגרים אינם מרבים לדבר על הדוד קנוט, הצעיר מאבא בתשע שנים. הדוד הוא פרחח גדול ובלתי נלאה. לעתים חולפים חודשים ושנים עד שמישהו שומע ממנו, וכשהוא סוף-סוף כותב זה קורה בדרך-כלל משום שנקלע לצרה עם איזו נערה אומללה והוא זקוק לכסף. אז זאת התודה שמגיעה לנו? הוא אפילו לא טורח לשלוח ברכה לחג המולד, השֶקֶץ הזה. אמא דואגת מאוד לגורלן של כל אותן נשים שהדוד קנוט מותיר אחריו לאורך מסלולו. הדוד ברח לים לפני שמלאו לו ארבע-עשרה שנה, ומאז כמעט לא הראה סימני חיים – משפחתו אינה מעניינת אותו כלל. מכל בני המשפחה, אבא הוא היחיד שביכולתו לנהל את ענייניה הכלכליים של המשפחה. הוא זה שמשלם במקום סבתא כשהדוד קנוט נקלע לקשיים, שכן אסקילד אינו מסוגל לשמוע את השם קנוט. פרצופו נעשה נוקשה והוא שואל: "איזה קנוט?" הוא מעולם לא התגבר על כך שבנו ברח מהבית זמן קצר לפני יום-הולדתו, ושקנוט התייחס בשוויון נפש לאופניים בעלי שלושת ההילוכים שאסקילד קנה לו. האופניים ההם עדיין עומדים במחסן בטוּנֶוואי, מחלידים ומעלים אבק. "סלקו את הידיים," נוהם אסקילד בכל פעם שאנחנו מתקרבים אל האופניים יותר מדי.
אמא סבורה שאבא נוהג בטיפשות גמורה כשהוא מסכים לשלם, ונושא זה מצית רבות מהמריבות המתגלעות ביניהם אחרי שאנחנו שוכבים לישון. אמא אומרת שהדוד קנוט לעולם לא ילמד לשאת בתוצאות של אורח חייו כל עוד אבא מציל אותו, ואבא רוטן שנמאס לו להיות זה שחייב תמיד לְרצות את כולם. נכון שוויכוחים הם הצד החזק של אמא, לא של אבא, אבל לעתים קרובות הם מסתיימים בכך שדווקא היא פורצת בבכי. יבבותיה חודרות לחדרי מבעד לקיר, ואני ניגש להעיר את סטינה, ששנתה עמוקה משלי, כדי שנוכל לבלוש אחריהם יחד. למרבה הצער, זה המראה שנגלה לעינינו כמעט תמיד: אמא יושבת על הספה ובוכה ואבא עומד ליד החלון בגבו אליה. הוא נאנח, והאפר מהסיגריה שלו צונח על הרצפה. ואז סטינה מרשה לי לישון במיטתה. אמא טוענת שעוד מעט אהיה גדול מדי לדברים כאלה, אבל המיטה של סטינה גדולה בהרבה משלי, ולה אין שום בעיה עם זה כל עוד אני שוכב בשקט.
סבתא מוציאה מתיקה את הגלויה מהדוד קנוט, ואסקילד מביט בה מהפרוזדור בתדהמה.
"מה הוא כותב?" מבקשת סטינה לדעת וממהרת להתייצב מאחורי גבה של סבתא.
סבתא אינה נוהגת לדבר בקול רם על מכתבים מהדוד קנוט, ומכאן שזוהי כנראה גלויה מיוחדת מאוד. היא מרכיבה משקפי קריאה וקוראת את הגלויה כולה בלבה, בלי להוציא הגה. ואז היא מסירה את משקפי הקריאה ומעיפה מבט בכולנו:
"הוא בא ב-2 ביוני." קולה נשבר. "זה יוצא יום חמישי."
בדממה המוחלטת נשמעות מילותי – "הוא בא!" – כמו רעם מתנפץ. כולם בוהים בי. סטינה אומרת שנוכל לקחת אותו לחוף. לדעתה של סיגנה זה רעיון מצוין, אבל אבא מעיר שלקנוט יש אולי תוכניות אחרות.
"מובן שהוא יבוא אתנו לחוף," אומרת אמא.
סבתא קורנת ודמעות נקוות בעיניה. ידיה ממששות את הגלויה בעצבנות, ומבטה מופנה אל הפרוזדור, שם עומד אסקילד דוֹם.
"איפה הוא עכשיו?" שואל אבא, וסבתא מספרת שבשנה האחרונה התגורר קנוט בג'מייקה. "ג'מייקה!" אני קורא, "ג'מייקה! ג'מייקה!"
"יש לו עסק משלו," אומרת סבתא. אבל אבא לא ממש מאמין לה, כי סבתא מרבה לייפות את אורח חייו של הדוד קנוט ואת מעלליו.
"נחיה ונראה," אומר אבא ומתקשה להסתיר את שמחתו.
סבתא מציצה שוב לפרוזדור, שממנו מגיח אסקילד אט-אט. "הוא שוב גנב בירה," אומרת סטינה ומצביעה על כיסו הימני של סבא. אסקילד שולף זוג "ג'ירפות" מכיסיו ומחייך חיוך אווילי. נדמה שאוסף המטבעות נשכח, ואסקילד מתיישב סוף-סוף. הוא רוצה לשתות כוסית רוּם לכבוד האורח שבקרוב יגיע מג'מייקה, ואבא מביא את בקבוק הרום מהמזנון עם הזגוגיות הכהות ומוזג. אסקילד שותה את הרום שלו בלגימה אחת ומוזג לו כוסית נוספת. הוא מגהק בקולי-קולות ונועץ בי מבט של תוכחה. "תפסיק לעשות גרפסים ליד השולחן," הוא אומר.
* * *
אסקילד וביורק נפגשו לראשונה בגן של עצי תרזה ברובע קַלפַרֶה בברגן. כעבור פחות משבע שנים נשלח אסקילד לזקסנהאוזן. הוא היה מעין מבריח משתף-פעולה, שרצה לרמות את הגרמנים בכך שימכור להם כמות גדולה של קורות עץ, שהיו שייכות בעצם לגרמנים.
אסקילד היה חבר של אַייליף, אחיה של סבתא, וביקר בקביעות בביתם שבקַלפַרוואיֶן. לעתים הגיע לשם גם כשאייליף לא היה בבית. פעם נשק לסבתא בגינה תחת עצי התרזה החיוורים, ומאז נשק לה פעמים רבות באַסיסטֶנטשירקֶגוֹר, בית-הקברות בברגן. למרות החשדות שריחפו בבית התאפשר לשניים לבלות לבדם הודות לאייליף, שחיפה עליהם. אסקילד למד הנדסה ימית והנדסת מכונות. הוא היה בן של חובל ראשון, ולפיכך לא הזיווג הטוב ביותר עבור בתו של בעל המספנה.
סבא עצמו טען שבשחר הימים ברחה משפחתו מהמהפכה הצרפתית ולכן זורם דם כחול בעורקיו. עורו היה שחום כשל צרפתי, עיניו זהרו כפחם, וזקנו היה כה עבות ושחור שהיה עליו להתגלח כמה פעמים ביום כדי שלא ייראה מלוכלך. באותם ימים היה אסקילד גבר נאה, אבל ההוכחה הברורה ביותר לדם הכחול היו העיגולים הכחולים שנחרטו במרוצת השנים סביב עיני המהגוני שלו.
מהלומה קשה ניחתה עליו כשמשפחת סוונסון סירבה לקבלו, עד שהיא עצמה ירדה מנכסיה. סבא החל לבוז לכל מה שייצגה משפחתה של סבתא, ולבסוף אפילו סירב לקבל את הירושה – הרהיטים המפוארים וכלי הכסף שהצליחה סבתא-רבתא אֶלֶן להסתיר כשפשיטת הרגל מוטטה אותם. כל הדברים הללו נשארו בברגן כשאלן מתה כעבור שנים רבות, והכסף שהשיגה ממכירתם שולשל לבסוף לכיסה של חברת ההובלה – שכן אסקילד לא יכול או לא רצה לשלם את הוצאות ההובלה לדנמרק. אבל באותם ימים – לפני המלחמה, פשיטת הרגל והשנים הרות הגורל בבוכנוולד ובזקסנהאוזן – הוא נאלץ להסתפק בבוז מופגן כלפי משפחת סוונסון. הוא התייחס אליהם כאל חבורת איכרים מנורלנד, שהתעשרו והשמינו על חשבונם של אחרים במקום לבנות בעצמם משהו מן היסוד. עתה הם ישבו להם בברגן, בווילה הפטריקית הלבנה שלהם, מוקפים בנחיל של משרתים ומתאמצים להיות הכי דֶנים שאפשר. בא לו להקיא מהם. "הם אפילו עוד לא גילו שנורווגיה הפכה למדינה חופשית עם אנשים חופשיים," טען אסקילד, שהתבטאויותיו הציתו ניצוץ קטן בלבה של ביורק. אסקילד היה מהפכן בדרכו שלו. הוא היה שונה בתכלית מכל הגברים הצעירים המתורבתים והרהוטים שנהגו לבקר בבית ושאותם ניסה תוֹרסטֶן, אביה של סבתא, לשדך לה. תורסטן שם עין על הרופא הצעיר תוֹר גוּנַרסוֹן, שדיבר דנית שוטפת משום שלמד באוניברסיטת קופנהגן ובא ממשפחה טובה בעלת מסורת מבוססת ואדמות רבות. לתורסטן היה ניסיון מר עם חובלים וצאצאיהם, שודדי-הים. אבל ככל שהרבה תורסטן להכפיש את אסקילד, כך גבר חִנו של אסקילד בעיניה של ביורק. היא הייתה הצעירה מבין שלושת ילדי המשפחה, והבת היחידה שטרם נישאה. אייליף פגש את אסקילד בבית-הספר המקצועי, ובסופי-שבוע הרבו השניים לבלות יחד במסבאות הבלתי חוקיות ברחבי ברגן. אסקילד גרר את אייליף למקומות שזה לא ביקר בהם מימיו, מקומות שבהם היו הנערות נוחות להיעתר ולא הציגו שום דרישות כשאור השחר חדר מבעד לסדקים שבצריפי העץ ליד הנמל. לאסקילד מלאו רק ארבע-עשרה שנים בפעם הראשונה שהצוות שילם עבורו לזונה. זה היה באמסטרדם, וחבריו פיתו אותו ללכת בעקבות אישה כבת שלושים שצעיף נוצות כרוך סביב צווארה וסומק על לחייה, ולטפס במדרגות לחדר קטן שבכי תינוקות חדר אליו מבעד לקיר הדק. היא נשכבה על גבה, לחלחה את נרתיקה ברוק ונתנה מבט קצר רוח באסקילד, שעמד במקומו בלי לדעת מה עליו לעשות. האישה נאנחה והסבירה שמקובל להסיר את הבגדים. אסקילד מיהר לפשוט את מכנסיו וגילה לחרדתו שזכרותו תלויה מדולדלת וחסרת-ישע בין ירכיו. בתוך ראשו השתררה דממה גמורה, אבל אז התגלגלה האישה הצידה, חייכה בפעם הראשונה והאחרונה, והחלה לעסות את אשכיו תוך כדי אנחה. לאט-לאט החל אסקילד לצמוח בין אצבעותיה.
האישה נשכבה שוב על גבה. "שכב כאן, ככה," אמרה, ואסקילד ציית כעיוור המובל בחשיכה. בתנועה זריזה היטתה האישה את גופה מעליו כדי שיוכל להתיז את כל מטענו בן הארבע-עשרה לתוך רחמה, שכבר ספג אין-ספור התעללויות. חצי דקה אחר-כך זינק אסקילד מהמיטה, התלבש במהירות – מרוב בלבול הוא שכח את תחתוניו – וטרק את הדלת בלי להביט אחורה. כשירד לבר הריעו לו אנשי הצוות, ואחד המלחים הזמין לו ויסקי.
כעבור שנה, כשמלאו לו חמש-עשרה והם עגנו בנמל בהמבורג, הוא שילם לזונה מכספו בפעם הראשונה, ובשנים הבאות גבר בטחונו העצמי בהתאם למספר הזונות. וכך, כשהחל בגיל עשרים ואחת ללמוד הנדסה ימית והנדסת מכונות בברגן, כבר היה גבר מנוסה ובטוח בעצמו שלא התקשה להרשים את אייליף חסר הניסיון. אבל אסקילד לא הבין דבר וחצי דבר ברזי האהבה. כשפגש את ביורק הוא עמד שוב עם המכנסיים למטה, בלי לדעת מה עליו לעשות.
בתחילה התעלמה ביורק מביקוריו התכופים של אסקילד בביתם. אביה, לעומת זאת, לא התעלם כלל; המבטים ששלח אסקילד אל ביורק, בפעם הראשונה שראה אותה יושבת על ספסל בגינה תחת עצי התרזה הגדולים, הטרידו את מנוחתו של תורסטן. זה היה יום סתווי, וסביב כתפיה של ביורק הייתה כרוכה שמיכה ורודה. היא קראה ספר מאת סיגריד אוּנדסֶט – זה היה לפני שפיתחה שיגעון לרומנים רפואיים – והייתה שקועה בהרהורים על כמה מן המשפטים שקראה כשאייליף נכנס לגינה עם בנו של החובל הראשון אריקסון וקרא: "את שוב יושבת פה, טיפשונת!"
ביורק נשאה את עיניה, חייכה אל אייליף חיוך נבוך והניחה למבטה להחליק הלאה אל הדמות שעמדה מאחוריו. היא הסתכלה, בהבעה חולמנית, היישר דרך בנו של החובל הראשון, ועל אף שהמבט הזה – שהיה חולמני, חייכני ונבוך בעת ובעונה אחת – לא היה קשור כלל לאסקילד, הוא פגע בו כמו קורנס. הוא גמגם לעברה "שלום", אבל ביורק כבר שבה לקרוא בספרה.
אסקילד עמד לו כך, משותק, בגן התרזות של הווילה הפטריקית של בעל המספנה תורסטן סוונסון. כעבור שמונה שנים, כשהתמוטט בתוך בור המחראה מאחורי צריף חולי הדיזנטריה במחנה בוכנוולד, הייתה זו דמותה של ביורק – עטופה בשמיכה ורודה תחת עצי התרזה בקלפרוואיין – שהעלתה אותו מעל פני המים הצמיגיים וסייעה לו לטפס אל מעל שוליו התלולים של בור המחראה. דבר אחד בלבד היה ברור לו: גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בעולם הזה, הוא עוד ייכנס לגן תרזות מואר שבו תחייך אליו ביורק, עטופה בשמיכה ורודה, כשמבט חולמני על פניה. עשרים מטרים מבור המחראה התמוטט אסקילד פעם נוספת, אבל "פני-חזיר" הרים אותו. פני-חזיר היה הומו גרמני שאסקילד הציל פחות משבע שנים לפני כן, כשעגן בנמל של המבורג, ממכות נמרצות מידי חבורה של נאצים צעירים שדרשו מכל אורחי בית-המרזח הוכחה לנטייתם המינית האמיתית. פני-חזיר שמח כל-כך על שניצל מהמכות, שהוא הזמין את המלח הנורווגי לטיול בברלין. יחד ביקרו השניים בכל בתי-המרזח האהובים על פני-חזיר.
הפגישה המחודשת עם פני-חזיר בבוכנוולד הייתה צחוק הגורל. פני-חזיר שטף את אסקילד בגיגית ושלח אותו חזרה לצריף חולי הדיזנטריה, כשהוא מנחה אותו לעשות במכנסיים בפעם הבאה, ובשם אלוהים, שלא יעז לרדת שוב לבור המחראה, אותו שער מצחין לגיהינום.
פני-חזיר הוא זה שגם הציל את עסקי השוק השחור של אסקילד ואת רשת הסחורות הגנובות שלו במהלך החודש שבו היה אסקילד מאושפז בבידוד. החרא זרם מבין רגליו של אסקילד והוא הפך בהדרגה לשלד. צבע ירקרק התפשט אט-אט על עורו הדקיק, והוסיף לקעקועיו גוון חומצתי שלא יימחה לעולם. באותה עת החלו להגיע למחנה חבילות של הצלב האדום – חבילות שנועדו לאסירים השוודים והדנים, אך גם לשבויי המלחמה האמריקאים והבריטים, אף שאלה האחרונים לא היו רבים. קִצבת הטבק והסיגריות שבחבילות האלה הייתה שווה את משקלה בזהב. אסקילד, שאסף את הבדלים הלעוסים שהשומרים השליכו, ערבב אותם עם עלים נבולים ועם אפר ממקטרות שעושנו עד תום, ולאחר מכן גלגל הכול בנייר עיתון ישן. את הסיגריות המאולתרות הוא החליף במצרכי מזון ומוצרים חיוניים אחרים כגון שמיכות ותרופות. עד שהדיזנטריה ניפצה את מעיו לרסיסים הוא עסק ב"ארגון-מחדש" של החבילות. במילים אחרות, הוא גנב אותן מצריפים אחרים ושילב את תכולתן כמצרכים שווי-ערך בין אמצעי התשלום האחרים הנהוגים במחנה – ביניהם שיני זהב, שערכן לא היה רב בהשוואה לצ'סטרפילד ולאקי סטרייק, שבהן ניתן היה לשחד כמעט כל שומר; כרטיסיות לבית-הזונות שבשולי המחנה, שבו עבדו נשים פולניות; ורשת סבוכה של תשלומים וחובות שאפילו אסקילד לא תפש את היקפה. הלאקי סטרייק היומית, שפני-חזיר מסר בחשאי לראש הצריף, הבְּלוֹקֶלטֶסטֶה, הבטיחה לאסקילד חודש שלם של מנוחה בבידוד – אם כי הַאוּפְּטשַׁרפירר וילהלם יכול היה להמיתו בזריקת אֶוויפַּן. פני-חזיר גם התגנב מדי יום לאגף הבידוד כדי לדחוף שאריות אוכל לפיו הפעור למחצה של אסקילד – מתוך הכרת תודה או מתוך אהבה חד-צדדית, ואולי פשוט כשלב באסטרטגיית ההישרדות שלו: אסקילד הטיל עליו לנהל את חבילות הצלב האדום שלו. עד עתה שרד שנתיים ונסיון בריחה אחד – יותר מרוב האחרים – ומאחר שידע שאם אסקילד ימות יהיה עליו להסתדר לבדו המשיך פני-חזיר להתגנב לאגף הבידוד, על אף שדחיפתן של אותן שאריות מזון לפיו של אסקילד, שאריות שהלכו ונעשו עלובות מיום ליום, נראתה יותר ויותר כמו השקעה במוות ולא בעתיד.
באחד בפברואר, כשהרוסים הגיעו לגדת האוֹדֶר, קם אסקילד ממשכבו ופסע בצעד לא יציב חזרה לצריף שלו, שבו התגוררו בעיקר פושעים גרמנים, רוסים ופולנים. הוא התכוון להשיב לעצמו את מקומו בהייררכיה, המקום שעליו שמר פני-חזיר בהעדרו, אך לשווא: אסקילד לא הצליח לזכות מחדש בזכויות-היתר שלו.
שלושה שבועות לאחר מכן, כשנשלחו האסירים לעבוד מחוץ למחנה, נעלם פני-חזיר בעת הפצצה. הם נצטוו לחפור ולמצוא זהב בלייפציג, כלומר לבזוז – תחת פיקוח הדוק של האס-אס – את הגופות שנותרו בבתים שהופצצו עד היסוד. אסקילד ניגש הצידה כדי להשתין, וכשעמד כך, עם איברו בידו, טסו האנגלים מעל הרובע במפציצי הוולינגטון שלהם והפכו את העיר החרבה ממילא לתופת של פצצות מצרר וזרחן. רק למחרת, כשהצליחו להשליט סדר כלשהו בחוליות האסירים, התחדש החיפוש אחר הזהב. על אסקילד הוטל להתחפר בתוך המנהרה שבה עבד פני-חזיר יום קודם לכן, מנהרה שאורכה היה ארבעה מטרים. כעבור כשעתיים, כשהצליח לבקע חור בעדה, מצא אסקילד את עצמו עומד במרתף שנותר כמעט שלם. לנגד עיניו ישב פני-חזיר, גבו אל הקיר, ובהה נכחו בעיניים ריקות. תחילה חשב אסקילד שהוא חי, אבל כשנגע בידו הפך פני-חזיר לערימה של עצמות ופיסות בד, שהתפזרה על הרצפה כמו אבקה כהה...
אסקילד אומר שהחום העז שנוצר אידה את כל רקמות השומן שלו. "וזה היה סופו של התחת המתרומם הזה," הוא מוסיף תוך כדי גיהוק.
אמא חושבת שהדברים האלה אינם מתאימים לאוזניהם של ילדים. גם היא השתכרה, ולכן היא מדליקה סיגריה, בניגוד להרגלה.
פצצת הזרחן, אומר אסקילד, היא גִרסה מוקדמת של פצצת הנפאלם, והיא המצאה שטנית. כשזרחן בא במגע עם חמצן הוא מתחיל לבעור. אם זרחן נדבק לגופך לא יועיל לך לטבול במים, כי כשתצא מהם שוב תתחיל לבעור... המצאה מפלצתית, בום, בום! אסקילד מצביע עלי באצבע. אַכטוּנג, אכטונג, וַיטֶרמַרשירֶן, שְנֶל, לוֹס, לוס...
סבתא רוצה ללכת הביתה, אבל אסקילד לא טורח להקשיב לה עכשיו. היא קמה ממקומה ומעבירה משקל מרגל לרגל, בידה התיק ובו הגלויה מהדוד קנוט.
אחר-כך נכנס סבא לחדר של סטינה ובידו קציצה שטוחה. סיגנה ישנה אצלנו הלילה, והרשו לה להביא את ברנרד, הלברדור השחור שלהם, לישון כאן. דוד הארי ודודה אנֶה גרים רק קילומטר וחצי מכאן, ולכן לא הייתה שום בעיה לרוץ לשם ולהביא אותו.
כשאסקילד רואה את ברנרד הוא ניגש אליו ומושיט לו את הקציצה. "קדימה, בן כלאיים טיפש," הוא אומר, וסיגנה מודיעה לסבא שלכלב שלה קוראים ברנרד.
"באמת, ככה קוראים לו?" מגחך סבא ומצמיד את הקציצה לחוטמו של ברנרד, שנסוג בבהלה.
"אני לא בטוחה שהוא רוצה את הקציצה שלך," אומרת סיגנה. אבל אסקילד אומר לה לסתום את הפה. הוא תופס את לסתו של הכלב ומנסה לדחוף את הקציצה בכוח לפיו. ברנרד מייבב, ואסקילד ממלמל "בן כלאיים מחורבן" והמון אגלי זיעה קטנים מופיעים על מצחו הנוצץ.
סטינה אומרת לו להפסיק להבהיל את ברנרד, אבל אסקילד רק מגחך ושואל אם העופרים שלה צמחו. הוא שומט את אחת מידיו מברנרד ומושיט אותה לעבר שדיה הקטנים של סטינה. כשהוא מגחך אנחנו רואים היטב את שיני שודד-הים הצהובות שלו. אחותי בת השתים-עשרה לא מוכנה בשום אופן ששדיה יכונו "עופרים". פניה סמוקים לגמרי מרוב זעם. היא אינה מצליחה לבטא את המילים, ומגמגמת משהו שאיננו מצליחים להבין.
באמצע כל המהומה משתין ברנרד על הרצפה מרוב בהלה. "לעזאזל!" צועק אסקילד ושומט את הקציצה, וזו מתגלגלת אל מתחת למיטתה של סטינה. הוא מגדף את ברנרד ואומר שהוא לא מחונך. אחר-כך הוא אוחז בצווארו של הכלב ודוחף את ראשו לתוך השתן שעל הרצפה כדי לחנך אותו קצת, אבל התוצאה היא שברנרד שוב משתין – והפעם מרטיב את אחת מנעליו של אסקילד.
"אתה – סתם – מתעלל – מסריח," מצליחה סטינה לומר סוף-סוף.
"מה?" צועק אסקילד – אולי משום שאוזנו החירשת מתעתעת בו. "איך את מדברת?"
אני כבר לא מסוגל להקשיב להם, ואין לי מושג איך זה קרה, אבל פתאום החטפתי לסבא מכה חזקה בירך ואמרתי לו שהוא אידיוט טיפש.
"מה!" שואג אסקילד.
"לך, אידיוט טיפש," אני אומר.
דממה משתררת בחדר. להרף עין נדמה שאכן הצלחתי לבלום את סבא. אני עוצר את נשימתי וחש גאווה גדולה, אבל אז הוא בועט לי בישבן ואני נופל קדימה על השולחן הקטן של סטינה.
נפגעתי בכתף, וזה כואב, אבל אני לא מוציא הגה.
"ככה אסור לדבר אל סבא," מסנן אסקילד. סיגנה רצה להזעיק את אבא, שמגיע במהרה לחדר ומסביר לאסקילד שאסור לו לבעוט לי בישבן. אסקילד עונה שאבא לא חינך אותי כמו שצריך. הוא קורא לי "ילד-מפתח" – כי אמא, שהתחילה ללמוד בבית-ספר לאחיות, כבר לא נמצאת בבית בשעות היום כדי להשגיח עלי. "ככה יוצאים פרחחים," טוען אסקילד, שאינו מעז לקרוא לי ממזר עכשיו, כשאבא עומד ממש לידי.
סטינה חושבת שאסקילד צריך ללכת הביתה. "דיברת על זה כל הערב, סבא, אז תסתלק כבר," היא אומרת.
אחרי שהמבוגרים חוזרים לחדר האורחים אנחנו שומעים את נערת-הזבל מסתובבת בפרוזדור. סטינה ממהרת לנעול את הדלת לפני שתספיק להיכנס.
רעד קל חולף בגופי. סטינה נוגעת בזהירות בכתפי ושואלת אם עדיין כואב לי.
אני מהנהן.
"הוא צריך לטעום את השתן של עצמו," היא אומרת בחמת-זעם. ופתאום יש לנו תוכנית: אסקילד יטעם שתן – אולי לא את השתן של עצמו, אבל שתן כלשהו – לפני שהערב הזה יגיע לקצו.
* * *
אסקילד הפך בהדרגה לצל שרץ בעקבותיה של ביורק. ההבעה שעל פניו עוררה באבא תורסטן עצבנות הולכת וגוברת. בסופו של דבר הפסיק אסקילד כמעט לחלוטין להזמין את אייליף לבתי-מרזח, והעדיף לבלות את הערבים בשתיית תה ובמשחק קלפים בווילה הפטריקית בקלפרוואיין. ביורק כבר שמה לב אליו, כמובן – חלפו כשנתיים מאז הפעם הראשונה שראה אותה יושבת תחת עצי התרזה. לעתים קרובות צחקקו היא ואחותה לינֶה על סגנונו הגמלוני של אסקילד ועל משפטיו המגומגמים. הן צחקו גם על נסיונותיו מעוררי החמלה להיפטר מהעגה השגורה בפיהם של תושבי החוף המערבי, ולדבר בדנית ממלכתית בסגנון ברגן, כפי שהיה נהוג במשפחת סוונסון באותן שנים. אסקילד הפך יותר ויותר מסורבל: הוא שפך תה על השולחן באמצע משחק קלפים; בערב, כשהוגש להם תבשיל בשר אייל, הותיר אסקילד תוואי של כתמים גדולים וחומים בין הקדירה לצלחתו. זה מה שקורה למי שפותח את דלתותיו בפני כל ארחי פרחי, טען תורסטן, שהתלונן באוזני רעייתו על הכנסת האורחים הלבבית שלה כלפי אסקילד. אבל רחמיה של אלן נכמרו על האיש הצעיר, שנזרק זה עתה מביתו בעקבות מריבה עם הוריו ונאלץ לעבור להתגורר בחדר שגודלו עשרה מטרים רבועים אצל אלמנת רב-החובל קנוּטסוֹן. אלן הייתה איתנה בדעתה: אם הבית פתוח בפני שאר האורחים שתורסטן גרר הביתה כדי להציגם בפני ביורק, הוא צריך להיות פתוח גם בפני אסקילד. תורסטן ויתר באי-חשק והוסיף להקשיב בחרדה לביורק, הצוחקת כשאסקילד עושה מעצמו צחוק. בצחוק הזה היה משהו הרה אסון, על אף שביורק הוסיפה להתייחס לסטודנט הצעיר כאל מקור בידור יומיומי ותו לא.
מה שהכריע את הכף, בסופו של דבר, לא היו נסיונותיו המגוחכים של אסקילד לאמץ לו גינונים אריסטוקרטיים, לא עיניו המתחננות שבהן הבחינה ביורק בכל פעם שתפסה אותו עומד ובוהה, לא סרבולו וגם לא משפטיו המגומגמים – אלא דווקא הדברים שאמר כשביורק לא הייתה נוכחת. אותם דברים ששמעה כשחלפה על פני דלת פתוחה למחצה שמאחוריה שוחחו הוא ואייליף, שברי משפטים שהיה עליה לחבר ולהשלים בעצמה. ביורק הייתה מוקפת במחזרים, אבל היא חשה שלא חשוב במי תבחר – כל בחירה תכבול אותה לעד לווילה הפטריקית בקלפרוואיין. ולכן, כשחלפה פעם אחת בשעת ערב מאוחרת על פני חדרו של אייליף ושמעה דיבורים שהדיפו ניחוחות של קצף ים, עשן טבק וערי נמל מרוחקות, היא עצרה במסדרון ונעמדה במקומה, אחוזה בחבלי קסמו של העולם שנפתח לפניה. ביורק התפלאה כיצד האיש הצעיר הזה, שהיא ולינה כינו בשם "אסקילד המופרע" ו"המשוגע השתקן", עשוי להכיל עומק שכזה. כיצד ייתכן שלמרות בקיאותו הרבה בתחבולות האהבה הגשמית הוא חסר ישע כל-כך בחברה, ואינו מסוגל אפילו להחמיא לה על שמלתה בלי לגמגם ולהסמיק. עד מהרה החלה להתגנב למעלה בערב, אחרי שאמא אלן שכבה לישון ואבא תורסטן הסתגר בחדר העבודה שלו. היא חגה סביב חדרו של אייליף ומול רצועת האור הדקה שבקעה ממנו אל המסדרון יחד עם שברי סיפור מעולמות זרים.
בפעם הבאה ששפך תבשיל בשר איילים על השולחן היא הניחה את ידה על זרועו ואמרה: "אל תדאג לזה, אסקילד, אני אטפל בזה." אסקילד מלמל "תודה" – זו הייתה המילה היחידה שעלתה בדעתו. ביורק קיוותה שיגיד לה עוד משהו, אבל אסקילד נסגר כמו צדפה. וכך החלה ביורק להתאהב בהדרגה באני הבלתי נראה שלו – לעומתו, שהיה מאוהב באני הגלוי שלה.
באותה תקופה החל אסקילד לעסוק – תחילה בהיקף מצומצם – בהברחות ובסחר בשוק השחור. בחופשות הקיץ, כשהיה יוצא להפליג, עשה לו הרגל, כשאר אנשי הצוות, להביא אתו פריטים פטורים ממכס. בתחילה רכש אותם לשימוש אישי בלבד, אבל כשיום אחד סיפר לו