ראש כלב

משלוח הספרים

 

משלוח בדואר רשום לכל כתובת בארץ : 20 ש"ח.
המשלוח נעשה באמצעות דואר ישראל. לחבילה מצורפת חשבונית מס. למשלוח החשבונית בנפרד לכתובת שונה ראו פרטים בהמשך.

 

ניתן לבחור בטופס ההזמנה במשלוחים מיוחדים: שליח עד הבית או משלוח לחו"ל.
 

משלוחים אלה כרוכים בתוספת תשלום. ראו פרטים בהמשך.

​

שליח עד הבית: שירות השליחים ניתן לכתובות בישראל בלבד. אנא סמנו אפשרות זו בטופס ההזמנה והספרים יישלחו אליכם באמצעות שירות שליחים, בתוספת תשלום בהתאם ליעד המשלוח.

 

תל-אביב-יפו, גבעתיים, רמת-גן, בני ברק - 30 ₪

כל כתובת אחרת בארץ - 35 ₪

 

הזמנת ספרים לכתובת בחו"ל: למזמינים את הספר לכתובת בחו"ל יתווספו דמי משלוח בהתאם

למשקל החבילה ולפי תעריפי הדואר בארץ. המשלוחים לחו"ל הם בדואר רשום.

​

מועד המשלוח: בכל אפשרויות המשלוח הספרים יגיעו לבית הדואר תוך 5-2 ימי עסקים ממועד קבלת ההזמנה. שימו לב כי ימי שישי ושבת, ערבי חג וחגים, והיום האחרון של כל חודש, אינם נחשבים לימי עסקים.

מועד קבלת הספר: המועד המדויק של הגעת חבילה שנשלחה בדואר רגיל או רשום תלוי בשירותי הדואר. אנא הביאו בחשבון כי הטיפול של הדואר בחבילה מיום הבאתה לבית הדואר ועד הגעתה לנמען עשוי להימשך 14-3 ימים, ועד שבוע נוסף במשלוחים לחו"ל. מועד קבלת חבילה שנשלחה עם שליח: עד 5 ימי עסקים לאחר ביצוע ההזמנה (למשלוח דחוף יותר אנא התקשרו אלינו).

מעדיפים לאסוף את החבילה בעצמכם? אנא סמנו "איסוף עצמי" בטופס ההזמנה ומלאו מספר טלפון לתיאום ונחזור אליכם, או התקשרו – 03-9221738. אין צורך למחוק את כתובתכם בסעיפים "פרטי משלוח" ו"פרטי חשבונית".

משלוח החשבונית לכתובת אחרת: לכל חבילה מצורפת חשבונית מס. ניתן לציין בטופס ההזמנה כתובת אחרת למשלוח החשבונית, והיא תישלח בנפרד לכתובת זו. שימו לב: אם ציינתם מען אחר למשלוח הספרים, ואתם מעוניינים שגם החשבונית תישלח לכתובת זו, עליכם לשנות את הכתובת גם בסעיף "פרטי חשבונית".

אנו מתחייבים להשיב לכל פנייה: ממתינים זמן רב מדי לספרים? 
מעוניינים להחליף את העותק שקיבלתם? אנו מתחייבים לתת מענה לכל בעיה ולפעול למען שביעות רצונכם המלאה.
התקשרו אלינו בכל עת בטלפון  03-9221738 השאירו הודעה, ואנו נחזור אליכם בהקדם.
תוכלו גם לפנות אלינו בדוא"ל  או באמצעות הטופס האלקטרוני שנמצא בדף יצירת קשר
ואנו נתייחס לפנייתכם בהקדם. 

1

מישור במזרח גרמניה

אי-שם במזרח גרמניה סבי רץ במישור הקפוא. הגרמנים רודפים אחריו; אחת מנעליו נשמטת מרגלו. כפור שורר. הסהר מטיל אור חיוור על הנוף והופך אותו לשדה חרוש, זרוע בחיילים קפואים הקבורים למחצה בבוץ. לפני פחות משלוש שעות נפרד סבא לשלום מחברו הֶרמַן הֶמנינג. הם רצו בכיוונים מנוגדים כדי לאלץ את רודפיהם לבחור באחד משני נתיבי העקבות. אבי עדיין לא נולד. יתר על כן: אמו, שהגיעה באיחור לבית המעצר באוסלו, ולכן מעולם לא הספיקה להיפרד מאַסקִילְד, עדיין אינה נשואה לו. מבחינה רשמית הם אפילו אינם מאורסים; כל קיומי תלוי אפוא על חוט דק.

לפתע הוא שולף את שברי העצמות שנמרחו ברעל עכברים ומשליך אותם, אקראית, על האדמה סביבו. דקה חולפת, שתי דקות. נשימתו של אסקילד שוב סדירה, הוא יכול לרוץ הלאה. עכשיו צריך לצאת לדרך, אסקילד אריקסון, שכן אלה אולי כלבי הגישוש המייללים במרחק, ואולי זו הספינה קתרינה הצופרת בערפל הבוקר מחוץ לנמל בֶּרגֶן – זיכרון שעולה במוחו כנגד רצונו ומאיים להפילו ארצה – או שאולי זו אוזנו החירשת שהעניקה לו חוש שישי ברגע זה, שבו מוטל עתידה של כל שושלת אריקסון על כף המאזניים: רוץ, לכל הרוחות, רוץ!

אבל אסקילד עומד במקום – עם רעל העכברים ושברי העצמות והספינה קתרינה סביבו, כאילו פגע בו ברק הזיכרון הפתאומי.

נדמה שסיכוייו אינם טובים: סבא התאבן במישור בגרמניה. סבתא, שסובלת מתת-תזונה, מסתובבת בנורווגיה עם חניכיים מדממים ונקיפות מצפון. המספנה, שהייתה בבעלות המשפחה מאז שסבה הגיע מנוּרלַנְד לברגן כאיש צעיר, התמוטטה. שבע אוניות המשא טובעו בידי הגרמנים, הווילה הפטריקית נמכרה, וסבא-רבא תוֹרסְטֶן שוכב משותק במיטה אחרי שבץ. סבתא נאלצת לעבוד בחנות הקונפקציה של הוֹלְסְט, עם חניכיים מדממים המטפטפים על הבדים. "סירות הטורפדו הגרמניות שילחו את כולנו למצולות," אומרת סבתא.

 

אסקילד מתעורר: כלבי הגישוש. הם שמייללים.

מחשבה חולפת במוחו: הרמן יצליח להימלט. הכלבים הכריעו את גורלותיהם של השניים: הם דוהרים בעקבות אסקילד. הוא מביט למטה ומבחין בחור בגרב. הבוהן המבצבצת ממנו, כחולה ומטונפת, נראית כמו דג קטן שנלכד בתוך החור. אסקילד שהה בזַקסֶנהאוּזֶן במשך כמעט שנה, ובשום פנים ואופן אינו רוצה לשוב לשם. היום יום ראשון, חמישה במארס 1944, השעה שמונה דקות לשתיים, ולֹא אימתני מתהווה בבטנו של סבא ומתפוצץ בתוך גופו, אשר בסופו של דבר, סוף כל סוף, פותח בריצה במדרון. הוא מועד, קם על רגליו, מועד וקם על רגליו בשנית.

כלבי הגישוש מייללים. ירייה נשמעת במרחק.

לא, מהדהדת המילה בתוך סבא, לא לגרמנים ולכלבי הגישוש, לא לחורף המסויט של זקסנהאוזן. ואסקילד רץ כך, כמהופנט, מתוך ייאוש ועם לא מהדהד בגופו. ואותה שעה שורה שלווה על בית סוחרים מוזנח בשולי העיר אוֹדֶנסֶה, שם נמצאים שני הרבעים הנוספים של הגֶנים שלי:

סבא, אבא של אמא, מתעורר, נועל נעלי בית ויוצא למחסן כדי להשתין בלילה הקפוא; אולי הוא מהרהר בצורך לתקן נזילה מהגג בדיוק ברגע שבו בהונו של סבי השני, אבא של אבא, נתקלת ברגב קפוא והוא נושך את שפתו התחתונה עד שנפער בה חור. סבתא, אמא של אמא, ישנה בידיים שלובות אחרי שבלעה את התרופה היומית שלה; דודי הארי ישן כשידיו תחת שמיכת הפוך, אפילו שאסור לו, וחולם על כל הדברים האיומים שעלולים לקרות לו. בברגן חולמת סבתא, אמא של אבא, שֶימאי מקיש בחלונה ומתבונן בה במבט מבועת. ברגע הראשון היא אינה יודעת מה עליה לעשות. היא צועקת בקול הולך וגובר עד שעולה בדעתה שהימאי הוא זה שזועק לעזרה, ואז... ברגע שכף רגלו של אסקילד נחבטת ברגב הקפוא היא מתעוררת בבהלה ומתיישבת במיטתה:

השעונים מתואמים. אסקילד רץ בחשיכה.

 

לפני עלות השחר הוא נתפס בידי הגרמנים. הוא יושב על עץ ביער סמוך. כלבי הגישוש ממהרים לעברו ועוצרים לרגלי העץ. סבא כחול מקור כשהגרמנים מצביעים עליו בקני הרובים שלהם ומצווים עליו לרדת מהעץ. הם לא יורים בו. כעבור חודשיים הוא נשלח לבּוּכֶנוולד.

 

ארוחת צהריים

אנחנו משתוקקים לדעת כיצד ניצל, ומוטב שנדע זאת לפרטי פרטים. אנחנו רוצים לדעת כיצד פילס לו דרך כדי שאני, הצעיר, ואחותי הבכורה סְטינֶה, נוכל לבוא לעולם. אבל סבא נסגר כמו צדפה ושותה עוד שְנאפְּס. הוא מסרב לספר מה עשו לו הגרמנים.

"דֶבֶר וכולרה" – זה כל מה שהוא אומר.

זה עתה הוא הבחין, במורד הרחוב, בתמרור שנראה כמו גרמני עם רובה. סבתא מנידה ראשה בייאוש ומשנה את נושא השיחה. סבא כבר השמין, והוא נזקק למקל. לא כמו באותם ימים, כשהוחזר הביתה מבוכנוולד דרך נוֹיֶנגַמֶה באוטובוסים הלבנים של הצלב האדום, והיה רק קו דק באוויר. אני מתאר לעצמי את סבא כקו דק, עם ראש עגול וגדול, יושב במושב האחורי של האוטובוס.

"מה עוד קרה, סבא?" שואלת סטינה.

הוא מעדיף לספר על כל הפעמים בילדותו שבהן עמד בנמל של ברגן וקיבל את פני אביו, כשהאונייה קתרינה שבה לעגון במזח אחרי חודשים בלב ים. המפגש מילא אותו תמיד במידה שווה של פחד ועונג, משום שאחרי סעודת השיבה הביתה הייתה אמו קוראת מתוך הספר השחור, שבו נרשמו כל מעשי הקונדס של אסקילד בכתב יד נקי ומסודר, ואביו היה שולף את החגורה מהארון כדי להחטיף לאסקילד את המלקות שנצברו עבורו במשך חודשים.

"באותם ימים העולם היה אמיתי," אומר סבא.

אנחנו לא מצליחים להוציא ממנו פרטים נוספים, ולכן רצים החוצה לרחוב בחברת בת-דודנו סִיגְנֶה – העיקר שנערת-הזבל לא תגלה אותנו. שמה האמיתי של נערת-הזבל הוא אַנֶה קתרינֶה, והיא דודתנו השמנה. למרבה המזל היא ירדה למרתף, כי היא חושבת שמתישהו נרד לשם, אבל שלושתנו שועטים החוצה דרך חדר הכביסה ומגלים לשמחתנו הרבה שבחוץ נערם שלג. תחילה אנחנו זורקים כדורי שלג זה על זה, ואחר-כך משחקים ב"כלב הגרמני". סטינה רוצה להיות סבא וסיגנה היא הצלב האדום. אני, כמובן, אהיה הכלב הגרמני גם אם זה לא מוצא חן בעיני. להיות כלב גרמני פירושו לזחול על ארבע בשלג הנמס ולנסות ללכוד את רגלו של סבא – וזה לא משחק משעשע. "אל תשכח לנבוח!" קוראת סיגנה כשאני שועט בעקבותיה של סטינה. סיגנה יודעת הרבה על כלבים מפני שלה, לדוד הארי ולדודה אנֶה יש לברדור שחור. "תנבח כמו שצריך!" היא קוראת, ואני נובח ומסתער בשלג על נעליה של סטינה. היא צווחת בקולי קולות כשאני תופס את רגלה ומפיל אותה ארצה בשלג. "תאכל קצת רעל עכברים," גונחת סטינה ומנסה לתחוב שלג לתוך פי, ואני מנסה לכופף את אגודלה אחורנית. "אַיי!" היא מסננת כשסיגנה מעודדת את אסקילד ומכינה בשבילו כדורי שלג. זו בעצם רמאות.

"זהו," אומרת סטינה פתאום. "עכשיו הכלב הגרמני מת."

"לא," אני מערער על קביעתה ויורק שלג יחד עם המילים, "עוד לא!"

סיגנה מוחה ואומרת שכשהכלב הגרמני מת אז הוא מת, ועכשיו תורה להציל את אסקילד. האמת היא שקודם אנחנו אמורים לשחק בעינויים, אבל לבנות אין חשק היום, וסיגנה גוררת את סטינה לחדר שמאחורי המוסך וסוגרת את הדלת בחיוך קטן.

"אתה תיכנס הביתה!" קוראת סטינה מבעד לדלת הסגורה. "אתה יכול לשחק עם נערת-הזבל," מוסיפה סיגנה.

בחדר האורחים אבא מתווכח עם סבא. סיבת הריב היא שאסקילד גנב את אוסף המטבעות של אבא, המכיל מטבעות כסף יקרי ערך מהמאה השבע-עשרה. רבים מהמטבעות הגיעו לידיו של אבא ממלחים אמריקאים שעגנו בנמל של ברגן. אונייה גדולה, מכלית-ענק עם מגרש כדורגל שלם על הסיפון, שטה ומופיעה בעיני רוחי: השמש נוצצת בבגדי המלחים של האמריקאים; יש להם כפתורי זהב והם עשירים – והם משליכים דגלונים ומטבעות לנערים שעל המזח. בדרך זו צבר אבא הון קטן; אבל יום אחד, כשיצא לשחק, התגנב אסקילד לחדרו, סחב את אוסף המטבעות והלך לבית-מרזח.

"גנב," מסנן אבא לעברו של סבא, שמנסה להחליף נושא.

אסקילד טוען שאבא כנראה שכח את אוסף המטבעות שלו במקום כלשהו. רגע לאחר מכן הוא טוען שאבא הרשה לו למכור את האוסף: אסקילד שתה כוס בירה אחת בקוֹרנֶר ואחר-כך נתן את שארית הכסף לאבא.

"שקרן!" צועק אבא וגוחן מעל השולחן, עיניו רושפות. "באותו זמן עוד לא גרנו בדנמרק!"

זיעה מבצבצת על מצחו של אסקילד והוא מעיף מבט בסבתא. בסופו של דבר הוא קם על רגליו ואומר: "הולכים עכשיו, בְּיוֹרק, אנחנו לא רצויים כאן!" הוא נתמך על מקלו, שמוכן לו תמיד מתחת לשולחן, אבל ביורק עדיין לא רוצה ללכת הביתה. "השעה רק חמש, אסקילד. אלוהים, איזו מהומה."

סטינה מופיעה לפתע ואומרת שאסקילד מוזמן ללכת הביתה לבדו. סטינה נהייתה קצת חצופה בזמן האחרון; היא גם התחילה להשתמט משיעורי התעמלות, ואמא כבר לא יודעת מה לעשות אִתה.

"את באה, ביורק?" שואל סבא. הוא יוצא מחדר האורחים, נעמד בפרוזדור ומתעסק עם בקבוקי הבירה "ג'ירפה" שתחב לכיסיו בניסיון להסתירם מאבא. נערת-הזבל רצה למרתף, ואסקילד המרוגז מחפש אותה במבטו. הדודה אמנם מבוגרת כמעט כמו אבא, אבל היא עדיין גרה בבית. "אנֶה קתרינה!" הוא צועק, "הולכים הביתה!" אבל סבתא עדיין מסרבת ללכת: "קיבלנו גלויה מקנוּט הקטן," היא קוראת לפתע, ומעוררת בכך המולה גדולה.

המבוגרים אינם מרבים לדבר על הדוד קנוט, הצעיר מאבא בתשע שנים. הדוד הוא פרחח גדול ובלתי נלאה. לעתים חולפים חודשים ושנים עד שמישהו שומע ממנו, וכשהוא סוף-סוף כותב זה קורה בדרך-כלל משום שנקלע לצרה עם איזו נערה אומללה והוא זקוק לכסף. אז זאת התודה שמגיעה לנו? הוא אפילו לא טורח לשלוח ברכה לחג המולד, השֶקֶץ הזה. אמא דואגת מאוד לגורלן של כל אותן נשים שהדוד קנוט מותיר אחריו לאורך מסלולו. הדוד ברח לים לפני שמלאו לו ארבע-עשרה שנה, ומאז כמעט לא הראה סימני חיים – משפחתו אינה מעניינת אותו כלל. מכל בני המשפחה, אבא הוא היחיד שביכולתו לנהל את ענייניה הכלכליים של המשפחה. הוא זה שמשלם במקום סבתא כשהדוד קנוט נקלע לקשיים, שכן אסקילד אינו מסוגל לשמוע את השם קנוט. פרצופו נעשה נוקשה והוא שואל: "איזה קנוט?" הוא מעולם לא התגבר על כך שבנו ברח מהבית זמן קצר לפני יום-הולדתו, ושקנוט התייחס בשוויון נפש לאופניים בעלי שלושת ההילוכים שאסקילד קנה לו. האופניים ההם עדיין עומדים במחסן בטוּנֶוואי, מחלידים ומעלים אבק. "סלקו את הידיים," נוהם אסקילד בכל פעם שאנחנו מתקרבים אל האופניים יותר מדי.

אמא סבורה שאבא נוהג בטיפשות גמורה כשהוא מסכים לשלם, ונושא זה מצית רבות מהמריבות המתגלעות ביניהם אחרי שאנחנו שוכבים לישון. אמא אומרת שהדוד קנוט לעולם לא ילמד לשאת בתוצאות של אורח חייו כל עוד אבא מציל אותו, ואבא רוטן שנמאס לו להיות זה שחייב תמיד לְרצות את כולם. נכון שוויכוחים הם הצד החזק של אמא, לא של אבא, אבל לעתים קרובות הם מסתיימים בכך שדווקא היא פורצת בבכי. יבבותיה חודרות לחדרי מבעד לקיר, ואני ניגש להעיר את סטינה, ששנתה עמוקה משלי, כדי שנוכל לבלוש אחריהם יחד. למרבה הצער, זה המראה שנגלה לעינינו כמעט תמיד: אמא יושבת על הספה ובוכה ואבא עומד ליד החלון בגבו אליה. הוא נאנח, והאפר מהסיגריה שלו צונח על הרצפה. ואז סטינה מרשה לי לישון במיטתה. אמא טוענת שעוד מעט אהיה גדול מדי לדברים כאלה, אבל המיטה של סטינה גדולה בהרבה משלי, ולה אין שום בעיה עם זה כל עוד אני שוכב בשקט.

סבתא מוציאה מתיקה את הגלויה מהדוד קנוט, ואסקילד מביט בה מהפרוזדור בתדהמה.

"מה הוא כותב?" מבקשת סטינה לדעת וממהרת להתייצב מאחורי גבה של סבתא.

סבתא אינה נוהגת לדבר בקול רם על מכתבים מהדוד קנוט, ומכאן שזוהי כנראה גלויה מיוחדת מאוד. היא מרכיבה משקפי קריאה וקוראת את הגלויה כולה בלבה, בלי להוציא הגה. ואז היא מסירה את משקפי הקריאה ומעיפה מבט בכולנו:

"הוא בא ב-2 ביוני." קולה נשבר. "זה יוצא יום חמישי."

בדממה המוחלטת נשמעות מילותי – "הוא בא!" – כמו רעם מתנפץ. כולם בוהים בי. סטינה אומרת שנוכל לקחת אותו לחוף. לדעתה של סיגנה זה רעיון מצוין, אבל אבא מעיר שלקנוט יש אולי תוכניות אחרות.

"מובן שהוא יבוא אתנו לחוף," אומרת אמא.

סבתא קורנת ודמעות נקוות בעיניה. ידיה ממששות את הגלויה בעצבנות, ומבטה מופנה אל הפרוזדור, שם עומד אסקילד דוֹם.

"איפה הוא עכשיו?" שואל אבא, וסבתא מספרת שבשנה האחרונה התגורר קנוט בג'מייקה. "ג'מייקה!" אני קורא, "ג'מייקה! ג'מייקה!"

"יש לו עסק משלו," אומרת סבתא. אבל אבא לא ממש מאמין לה, כי סבתא מרבה לייפות את אורח חייו של הדוד קנוט ואת מעלליו.

"נחיה ונראה," אומר אבא ומתקשה להסתיר את שמחתו.

סבתא מציצה שוב לפרוזדור, שממנו מגיח אסקילד אט-אט. "הוא שוב גנב בירה," אומרת סטינה ומצביעה על כיסו הימני של סבא. אסקילד שולף זוג "ג'ירפות" מכיסיו ומחייך חיוך אווילי. נדמה שאוסף המטבעות נשכח, ואסקילד מתיישב סוף-סוף. הוא רוצה לשתות כוסית רוּם לכבוד האורח שבקרוב יגיע מג'מייקה, ואבא מביא את בקבוק הרום מהמזנון עם הזגוגיות הכהות ומוזג. אסקילד שותה את הרום שלו בלגימה אחת ומוזג לו כוסית נוספת. הוא מגהק בקולי-קולות ונועץ בי מבט של תוכחה. "תפסיק לעשות גרפסים ליד השולחן," הוא אומר.

 

* * *

אסקילד וביורק נפגשו לראשונה בגן של עצי תרזה ברובע קַלפַרֶה בברגן. כעבור פחות משבע שנים נשלח אסקילד לזקסנהאוזן. הוא היה מעין מבריח משתף-פעולה, שרצה לרמות את הגרמנים בכך שימכור להם כמות גדולה של קורות עץ, שהיו שייכות בעצם לגרמנים.

אסקילד היה חבר של אַייליף, אחיה של סבתא, וביקר בקביעות בביתם שבקַלפַרוואיֶן. לעתים הגיע לשם גם כשאייליף לא היה בבית. פעם נשק לסבתא בגינה תחת עצי התרזה החיוורים, ומאז נשק לה פעמים רבות באַסיסטֶנטשירקֶגוֹר, בית-הקברות בברגן. למרות החשדות שריחפו בבית התאפשר לשניים לבלות לבדם הודות לאייליף, שחיפה עליהם. אסקילד למד הנדסה ימית והנדסת מכונות. הוא היה בן של חובל ראשון, ולפיכך לא הזיווג הטוב ביותר עבור בתו של בעל המספנה.

סבא עצמו טען שבשחר הימים ברחה משפחתו מהמהפכה הצרפתית ולכן זורם דם כחול בעורקיו. עורו היה שחום כשל צרפתי, עיניו זהרו כפחם, וזקנו היה כה עבות ושחור שהיה עליו להתגלח כמה פעמים ביום כדי שלא ייראה מלוכלך. באותם ימים היה אסקילד גבר נאה, אבל ההוכחה הברורה ביותר לדם הכחול היו העיגולים הכחולים שנחרטו במרוצת השנים סביב עיני המהגוני שלו.

מהלומה קשה ניחתה עליו כשמשפחת סוונסון סירבה לקבלו, עד שהיא עצמה ירדה מנכסיה. סבא החל לבוז לכל מה שייצגה משפחתה של סבתא, ולבסוף אפילו סירב לקבל את הירושה – הרהיטים המפוארים וכלי הכסף שהצליחה סבתא-רבתא אֶלֶן להסתיר כשפשיטת הרגל מוטטה אותם. כל הדברים הללו נשארו בברגן כשאלן מתה כעבור שנים רבות, והכסף שהשיגה ממכירתם שולשל לבסוף לכיסה של חברת ההובלה – שכן אסקילד לא יכול או לא רצה לשלם את הוצאות ההובלה לדנמרק. אבל באותם ימים – לפני המלחמה, פשיטת הרגל והשנים הרות הגורל בבוכנוולד ובזקסנהאוזן – הוא נאלץ להסתפק בבוז מופגן כלפי משפחת סוונסון. הוא התייחס אליהם כאל חבורת איכרים מנורלנד, שהתעשרו והשמינו על חשבונם של אחרים במקום לבנות בעצמם משהו מן היסוד. עתה הם ישבו להם בברגן, בווילה הפטריקית הלבנה שלהם, מוקפים בנחיל של משרתים ומתאמצים להיות הכי דֶנים שאפשר. בא לו להקיא מהם. "הם אפילו עוד לא גילו שנורווגיה הפכה למדינה חופשית עם אנשים חופשיים," טען אסקילד, שהתבטאויותיו הציתו ניצוץ קטן בלבה של ביורק. אסקילד היה מהפכן בדרכו שלו. הוא היה שונה בתכלית מכל הגברים הצעירים המתורבתים והרהוטים שנהגו לבקר בבית ושאותם ניסה תוֹרסטֶן, אביה של סבתא, לשדך לה. תורסטן שם עין על הרופא הצעיר תוֹר גוּנַרסוֹן, שדיבר דנית שוטפת משום שלמד באוניברסיטת קופנהגן ובא ממשפחה טובה בעלת מסורת מבוססת ואדמות רבות. לתורסטן היה ניסיון מר עם חובלים וצאצאיהם, שודדי-הים. אבל ככל שהרבה תורסטן להכפיש את אסקילד, כך גבר חִנו של אסקילד בעיניה של ביורק. היא הייתה הצעירה מבין שלושת ילדי המשפחה, והבת היחידה שטרם נישאה. אייליף פגש את אסקילד בבית-הספר המקצועי, ובסופי-שבוע הרבו השניים לבלות יחד במסבאות הבלתי חוקיות ברחבי ברגן. אסקילד גרר את אייליף למקומות שזה לא ביקר בהם מימיו, מקומות שבהם היו הנערות נוחות להיעתר ולא הציגו שום דרישות כשאור השחר חדר מבעד לסדקים שבצריפי העץ ליד הנמל. לאסקילד מלאו רק ארבע-עשרה שנים בפעם הראשונה שהצוות שילם עבורו לזונה. זה היה באמסטרדם, וחבריו פיתו אותו ללכת בעקבות אישה כבת שלושים שצעיף נוצות כרוך סביב צווארה וסומק על לחייה, ולטפס במדרגות לחדר קטן שבכי תינוקות חדר אליו מבעד לקיר הדק. היא נשכבה על גבה, לחלחה את נרתיקה ברוק ונתנה מבט קצר רוח באסקילד, שעמד במקומו בלי לדעת מה עליו לעשות. האישה נאנחה והסבירה שמקובל להסיר את הבגדים. אסקילד מיהר לפשוט את מכנסיו וגילה לחרדתו שזכרותו תלויה מדולדלת וחסרת-ישע בין ירכיו. בתוך ראשו השתררה דממה גמורה, אבל אז התגלגלה האישה הצידה, חייכה בפעם הראשונה והאחרונה, והחלה לעסות את אשכיו תוך כדי אנחה. לאט-לאט החל אסקילד לצמוח בין אצבעותיה.

האישה נשכבה שוב על גבה. "שכב כאן, ככה," אמרה, ואסקילד ציית כעיוור המובל בחשיכה. בתנועה זריזה היטתה האישה את גופה מעליו כדי שיוכל להתיז את כל מטענו בן הארבע-עשרה לתוך רחמה, שכבר ספג אין-ספור התעללויות. חצי דקה אחר-כך זינק אסקילד מהמיטה, התלבש במהירות – מרוב בלבול הוא שכח את תחתוניו – וטרק את הדלת בלי להביט אחורה. כשירד לבר הריעו לו אנשי הצוות, ואחד המלחים הזמין לו ויסקי.

כעבור שנה, כשמלאו לו חמש-עשרה והם עגנו בנמל בהמבורג, הוא שילם לזונה מכספו בפעם הראשונה, ובשנים הבאות גבר בטחונו העצמי בהתאם למספר הזונות. וכך, כשהחל בגיל עשרים ואחת ללמוד הנדסה ימית והנדסת מכונות בברגן, כבר היה גבר מנוסה ובטוח בעצמו שלא התקשה להרשים את אייליף חסר הניסיון. אבל אסקילד לא הבין דבר וחצי דבר ברזי האהבה. כשפגש את ביורק הוא עמד שוב עם המכנסיים למטה, בלי לדעת מה עליו לעשות.

 

בתחילה התעלמה ביורק מביקוריו התכופים של אסקילד בביתם. אביה, לעומת זאת, לא התעלם כלל; המבטים ששלח אסקילד אל ביורק, בפעם הראשונה שראה אותה יושבת על ספסל בגינה תחת עצי התרזה הגדולים, הטרידו את מנוחתו של תורסטן. זה היה יום סתווי, וסביב כתפיה של ביורק הייתה כרוכה שמיכה ורודה. היא קראה ספר מאת סיגריד אוּנדסֶט – זה היה לפני שפיתחה שיגעון לרומנים רפואיים – והייתה שקועה בהרהורים על כמה מן המשפטים שקראה כשאייליף נכנס לגינה עם בנו של החובל הראשון אריקסון וקרא: "את שוב יושבת פה, טיפשונת!"

ביורק נשאה את עיניה, חייכה אל אייליף חיוך נבוך והניחה למבטה להחליק הלאה אל הדמות שעמדה מאחוריו. היא הסתכלה, בהבעה חולמנית, היישר דרך בנו של החובל הראשון, ועל אף שהמבט הזה – שהיה חולמני, חייכני ונבוך בעת ובעונה אחת – לא היה קשור כלל לאסקילד, הוא פגע בו כמו קורנס. הוא גמגם לעברה "שלום", אבל ביורק כבר שבה לקרוא בספרה.

אסקילד עמד לו כך, משותק, בגן התרזות של הווילה הפטריקית של בעל המספנה תורסטן סוונסון. כעבור שמונה שנים, כשהתמוטט בתוך בור המחראה מאחורי צריף חולי הדיזנטריה במחנה בוכנוולד, הייתה זו דמותה של ביורק – עטופה בשמיכה ורודה תחת עצי התרזה בקלפרוואיין – שהעלתה אותו מעל פני המים הצמיגיים וסייעה לו לטפס אל מעל שוליו התלולים של בור המחראה. דבר אחד בלבד היה ברור לו: גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בעולם הזה, הוא עוד ייכנס לגן תרזות מואר שבו תחייך אליו ביורק, עטופה בשמיכה ורודה, כשמבט חולמני על פניה. עשרים מטרים מבור המחראה התמוטט אסקילד פעם נוספת, אבל "פני-חזיר" הרים אותו. פני-חזיר היה הומו גרמני שאסקילד הציל פחות משבע שנים לפני כן, כשעגן בנמל של המבורג, ממכות נמרצות מידי חבורה של נאצים צעירים שדרשו מכל אורחי בית-המרזח הוכחה לנטייתם המינית האמיתית. פני-חזיר שמח כל-כך על שניצל מהמכות, שהוא הזמין את המלח הנורווגי לטיול בברלין. יחד ביקרו השניים בכל בתי-המרזח האהובים על פני-חזיר.

הפגישה המחודשת עם פני-חזיר בבוכנוולד הייתה צחוק הגורל. פני-חזיר שטף את אסקילד בגיגית ושלח אותו חזרה לצריף חולי הדיזנטריה, כשהוא מנחה אותו לעשות במכנסיים בפעם הבאה, ובשם אלוהים, שלא יעז לרדת שוב לבור המחראה, אותו שער מצחין לגיהינום.

פני-חזיר הוא זה שגם הציל את עסקי השוק השחור של אסקילד ואת רשת הסחורות הגנובות שלו במהלך החודש שבו היה אסקילד מאושפז בבידוד. החרא זרם מבין רגליו של אסקילד והוא הפך בהדרגה לשלד. צבע ירקרק התפשט אט-אט על עורו הדקיק, והוסיף לקעקועיו גוון חומצתי שלא יימחה לעולם. באותה עת החלו להגיע למחנה חבילות של הצלב האדום – חבילות שנועדו לאסירים השוודים והדנים, אך גם לשבויי המלחמה האמריקאים והבריטים, אף שאלה האחרונים לא היו רבים. קִצבת הטבק והסיגריות שבחבילות האלה הייתה שווה את משקלה בזהב. אסקילד, שאסף את הבדלים הלעוסים שהשומרים השליכו, ערבב אותם עם עלים נבולים ועם אפר ממקטרות שעושנו עד תום, ולאחר מכן גלגל הכול בנייר עיתון ישן. את הסיגריות המאולתרות הוא החליף במצרכי מזון ומוצרים חיוניים אחרים כגון שמיכות ותרופות. עד שהדיזנטריה ניפצה את מעיו לרסיסים הוא עסק ב"ארגון-מחדש" של החבילות. במילים אחרות, הוא גנב אותן מצריפים אחרים ושילב את תכולתן כמצרכים שווי-ערך בין אמצעי התשלום האחרים הנהוגים במחנה – ביניהם שיני זהב, שערכן לא היה רב בהשוואה לצ'סטרפילד ולאקי סטרייק, שבהן ניתן היה לשחד כמעט כל שומר; כרטיסיות לבית-הזונות שבשולי המחנה, שבו עבדו נשים פולניות; ורשת סבוכה של תשלומים וחובות שאפילו אסקילד לא תפש את היקפה. הלאקי סטרייק היומית, שפני-חזיר מסר בחשאי לראש הצריף, הבְּלוֹקֶלטֶסטֶה, הבטיחה לאסקילד חודש שלם של מנוחה בבידוד – אם כי הַאוּפְּטשַׁרפירר וילהלם יכול היה להמיתו בזריקת אֶוויפַּן. פני-חזיר גם התגנב מדי יום לאגף הבידוד כדי לדחוף שאריות אוכל לפיו הפעור למחצה של אסקילד – מתוך הכרת תודה או מתוך אהבה חד-צדדית, ואולי פשוט כשלב באסטרטגיית ההישרדות שלו: אסקילד הטיל עליו לנהל את חבילות הצלב האדום שלו. עד עתה שרד שנתיים ונסיון בריחה אחד – יותר מרוב האחרים – ומאחר שידע שאם אסקילד ימות יהיה עליו להסתדר לבדו המשיך פני-חזיר להתגנב לאגף הבידוד, על אף שדחיפתן של אותן שאריות מזון לפיו של אסקילד, שאריות שהלכו ונעשו עלובות מיום ליום, נראתה יותר ויותר כמו השקעה במוות ולא בעתיד.

באחד בפברואר, כשהרוסים הגיעו לגדת האוֹדֶר, קם אסקילד ממשכבו ופסע בצעד לא יציב חזרה לצריף שלו, שבו התגוררו בעיקר פושעים גרמנים, רוסים ופולנים. הוא התכוון להשיב לעצמו את מקומו בהייררכיה, המקום שעליו שמר פני-חזיר בהעדרו, אך לשווא: אסקילד לא הצליח לזכות מחדש בזכויות-היתר שלו.

שלושה שבועות לאחר מכן, כשנשלחו האסירים לעבוד מחוץ למחנה, נעלם פני-חזיר בעת הפצצה. הם נצטוו לחפור ולמצוא זהב בלייפציג, כלומר לבזוז – תחת פיקוח הדוק של האס-אס – את הגופות שנותרו בבתים שהופצצו עד היסוד. אסקילד ניגש הצידה כדי להשתין, וכשעמד כך, עם איברו בידו, טסו האנגלים מעל הרובע במפציצי הוולינגטון שלהם והפכו את העיר החרבה ממילא לתופת של פצצות מצרר וזרחן. רק למחרת, כשהצליחו להשליט סדר כלשהו בחוליות האסירים, התחדש החיפוש אחר הזהב. על אסקילד הוטל להתחפר בתוך המנהרה שבה עבד פני-חזיר יום קודם לכן, מנהרה שאורכה היה ארבעה מטרים. כעבור כשעתיים, כשהצליח לבקע חור בעדה, מצא אסקילד את עצמו עומד במרתף שנותר כמעט שלם. לנגד עיניו ישב פני-חזיר, גבו אל הקיר, ובהה נכחו בעיניים ריקות. תחילה חשב אסקילד שהוא חי, אבל כשנגע בידו הפך פני-חזיר לערימה של עצמות ופיסות בד, שהתפזרה על הרצפה כמו אבקה כהה...

אסקילד אומר שהחום העז שנוצר אידה את כל רקמות השומן שלו. "וזה היה סופו של התחת המתרומם הזה," הוא מוסיף תוך כדי גיהוק.

אמא חושבת שהדברים האלה אינם מתאימים לאוזניהם של ילדים. גם היא השתכרה, ולכן היא מדליקה סיגריה, בניגוד להרגלה.

פצצת הזרחן, אומר אסקילד, היא גִרסה מוקדמת של פצצת הנפאלם, והיא המצאה שטנית. כשזרחן בא במגע עם חמצן הוא מתחיל לבעור. אם זרחן נדבק לגופך לא יועיל לך לטבול במים, כי כשתצא מהם שוב תתחיל לבעור... המצאה מפלצתית, בום, בום! אסקילד מצביע עלי באצבע. אַכטוּנג, אכטונג, וַיטֶרמַרשירֶן, שְנֶל, לוֹס, לוס...

סבתא רוצה ללכת הביתה, אבל אסקילד לא טורח להקשיב לה עכשיו. היא קמה ממקומה ומעבירה משקל מרגל לרגל, בידה התיק ובו הגלויה מהדוד קנוט.

 

אחר-כך נכנס סבא לחדר של סטינה ובידו קציצה שטוחה. סיגנה ישנה אצלנו הלילה, והרשו לה להביא את ברנרד, הלברדור השחור שלהם, לישון כאן. דוד הארי ודודה אנֶה גרים רק קילומטר וחצי מכאן, ולכן לא הייתה שום בעיה לרוץ לשם ולהביא אותו.

כשאסקילד רואה את ברנרד הוא ניגש אליו ומושיט לו את הקציצה. "קדימה, בן כלאיים טיפש," הוא אומר, וסיגנה מודיעה לסבא שלכלב שלה קוראים ברנרד.

"באמת, ככה קוראים לו?" מגחך סבא ומצמיד את הקציצה לחוטמו של ברנרד, שנסוג בבהלה.

"אני לא בטוחה שהוא רוצה את הקציצה שלך," אומרת סיגנה. אבל אסקילד אומר לה לסתום את הפה. הוא תופס את לסתו של הכלב ומנסה לדחוף את הקציצה בכוח לפיו. ברנרד מייבב, ואסקילד ממלמל "בן כלאיים מחורבן" והמון אגלי זיעה קטנים מופיעים על מצחו הנוצץ.

סטינה אומרת לו להפסיק להבהיל את ברנרד, אבל אסקילד רק מגחך ושואל אם העופרים שלה צמחו. הוא שומט את אחת מידיו מברנרד ומושיט אותה לעבר שדיה הקטנים של סטינה. כשהוא מגחך אנחנו רואים היטב את שיני שודד-הים הצהובות שלו. אחותי בת השתים-עשרה לא מוכנה בשום אופן ששדיה יכונו "עופרים". פניה סמוקים לגמרי מרוב זעם. היא אינה מצליחה לבטא את המילים, ומגמגמת משהו שאיננו מצליחים להבין.

באמצע כל המהומה משתין ברנרד על הרצפה מרוב בהלה. "לעזאזל!" צועק אסקילד ושומט את הקציצה, וזו מתגלגלת אל מתחת למיטתה של סטינה. הוא מגדף את ברנרד ואומר שהוא לא מחונך. אחר-כך הוא אוחז בצווארו של הכלב ודוחף את ראשו לתוך השתן שעל הרצפה כדי לחנך אותו קצת, אבל התוצאה היא שברנרד שוב משתין – והפעם מרטיב את אחת מנעליו של אסקילד.

"אתה – סתם – מתעלל – מסריח," מצליחה סטינה לומר סוף-סוף.

"מה?" צועק אסקילד – אולי משום שאוזנו החירשת מתעתעת בו. "איך את מדברת?"

אני כבר לא מסוגל להקשיב להם, ואין לי מושג איך זה קרה, אבל פתאום החטפתי לסבא מכה חזקה בירך ואמרתי לו שהוא אידיוט טיפש.

"מה!" שואג אסקילד.

"לך, אידיוט טיפש," אני אומר.

דממה משתררת בחדר. להרף עין נדמה שאכן הצלחתי לבלום את סבא. אני עוצר את נשימתי וחש גאווה גדולה, אבל אז הוא בועט לי בישבן ואני נופל קדימה על השולחן הקטן של סטינה.

נפגעתי בכתף, וזה כואב, אבל אני לא מוציא הגה.

"ככה אסור לדבר אל סבא," מסנן אסקילד. סיגנה רצה להזעיק את אבא, שמגיע במהרה לחדר ומסביר לאסקילד שאסור לו לבעוט לי בישבן. אסקילד עונה שאבא לא חינך אותי כמו שצריך. הוא קורא לי "ילד-מפתח" – כי אמא, שהתחילה ללמוד בבית-ספר לאחיות, כבר לא נמצאת בבית בשעות היום כדי להשגיח עלי. "ככה יוצאים פרחחים," טוען אסקילד, שאינו מעז לקרוא לי ממזר עכשיו, כשאבא עומד ממש לידי.

סטינה חושבת שאסקילד צריך ללכת הביתה. "דיברת על זה כל הערב, סבא, אז תסתלק כבר," היא אומרת.

אחרי שהמבוגרים חוזרים לחדר האורחים אנחנו שומעים את נערת-הזבל מסתובבת בפרוזדור. סטינה ממהרת לנעול את הדלת לפני שתספיק להיכנס.

רעד קל חולף בגופי. סטינה נוגעת בזהירות בכתפי ושואלת אם עדיין כואב לי.

אני מהנהן.

"הוא צריך לטעום את השתן של עצמו," היא אומרת בחמת-זעם. ופתאום יש לנו תוכנית: אסקילד יטעם שתן – אולי לא את השתן של עצמו, אבל שתן כלשהו – לפני שהערב הזה יגיע לקצו.

* * *

אסקילד הפך בהדרגה לצל שרץ בעקבותיה של ביורק. ההבעה שעל פניו עוררה באבא תורסטן עצבנות הולכת וגוברת. בסופו של דבר הפסיק אסקילד כמעט לחלוטין להזמין את אייליף לבתי-מרזח, והעדיף לבלות את הערבים בשתיית תה ובמשחק קלפים בווילה הפטריקית בקלפרוואיין. ביורק כבר שמה לב אליו, כמובן – חלפו כשנתיים מאז הפעם הראשונה שראה אותה יושבת תחת עצי התרזה. לעתים קרובות צחקקו היא ואחותה לינֶה על סגנונו הגמלוני של אסקילד ועל משפטיו המגומגמים. הן צחקו גם על נסיונותיו מעוררי החמלה להיפטר מהעגה השגורה בפיהם של תושבי החוף המערבי, ולדבר בדנית ממלכתית בסגנון ברגן, כפי שהיה נהוג במשפחת סוונסון באותן שנים. אסקילד הפך יותר ויותר מסורבל: הוא שפך תה על השולחן באמצע משחק קלפים; בערב, כשהוגש להם תבשיל בשר אייל, הותיר אסקילד תוואי של כתמים גדולים וחומים בין הקדירה לצלחתו. זה מה שקורה למי שפותח את דלתותיו בפני כל ארחי פרחי, טען תורסטן, שהתלונן באוזני רעייתו על הכנסת האורחים הלבבית שלה כלפי אסקילד. אבל רחמיה של אלן נכמרו על האיש הצעיר, שנזרק זה עתה מביתו בעקבות מריבה עם הוריו ונאלץ לעבור להתגורר בחדר שגודלו עשרה מטרים רבועים אצל אלמנת רב-החובל קנוּטסוֹן. אלן הייתה איתנה בדעתה: אם הבית פתוח בפני שאר האורחים שתורסטן גרר הביתה כדי להציגם בפני ביורק, הוא צריך להיות פתוח גם בפני אסקילד. תורסטן ויתר באי-חשק והוסיף להקשיב בחרדה לביורק, הצוחקת כשאסקילד עושה מעצמו צחוק. בצחוק הזה היה משהו הרה אסון, על אף שביורק הוסיפה להתייחס לסטודנט הצעיר כאל מקור בידור יומיומי ותו לא.

מה שהכריע את הכף, בסופו של דבר, לא היו נסיונותיו המגוחכים של אסקילד לאמץ לו גינונים אריסטוקרטיים, לא עיניו המתחננות שבהן הבחינה ביורק בכל פעם שתפסה אותו עומד ובוהה, לא סרבולו וגם לא משפטיו המגומגמים – אלא דווקא הדברים שאמר כשביורק לא הייתה נוכחת. אותם דברים ששמעה כשחלפה על פני דלת פתוחה למחצה שמאחוריה שוחחו הוא ואייליף, שברי משפטים שהיה עליה לחבר ולהשלים בעצמה. ביורק הייתה מוקפת במחזרים, אבל היא חשה שלא חשוב במי תבחר – כל בחירה תכבול אותה לעד לווילה הפטריקית בקלפרוואיין. ולכן, כשחלפה פעם אחת בשעת ערב מאוחרת על פני חדרו של אייליף ושמעה דיבורים שהדיפו ניחוחות של קצף ים, עשן טבק וערי נמל מרוחקות, היא עצרה במסדרון ונעמדה במקומה, אחוזה בחבלי קסמו של העולם שנפתח לפניה. ביורק התפלאה כיצד האיש הצעיר הזה, שהיא ולינה כינו בשם "אסקילד המופרע" ו"המשוגע השתקן", עשוי להכיל עומק שכזה. כיצד ייתכן שלמרות בקיאותו הרבה בתחבולות האהבה הגשמית הוא חסר ישע כל-כך בחברה, ואינו מסוגל אפילו להחמיא לה על שמלתה בלי לגמגם ולהסמיק. עד מהרה החלה להתגנב למעלה בערב, אחרי שאמא אלן שכבה לישון ואבא תורסטן הסתגר בחדר העבודה שלו. היא חגה סביב חדרו של אייליף ומול רצועת האור הדקה שבקעה ממנו אל המסדרון יחד עם שברי סיפור מעולמות זרים.

בפעם הבאה ששפך תבשיל בשר איילים על השולחן היא הניחה את ידה על זרועו ואמרה: "אל תדאג לזה, אסקילד, אני אטפל בזה." אסקילד מלמל "תודה" – זו הייתה המילה היחידה שעלתה בדעתו. ביורק קיוותה שיגיד לה עוד משהו, אבל אסקילד נסגר כמו צדפה. וכך החלה ביורק להתאהב בהדרגה באני הבלתי נראה שלו – לעומתו, שהיה מאוהב באני הגלוי שלה.

באותה תקופה החל אסקילד לעסוק – תחילה בהיקף מצומצם – בהברחות ובסחר בשוק השחור. בחופשות הקיץ, כשהיה יוצא להפליג, עשה לו הרגל, כשאר אנשי הצוות, להביא אתו פריטים פטורים ממכס. בתחילה רכש אותם לשימוש אישי בלבד, אבל כשיום אחד סיפר לו אחד המלחים על בית-מרזח לא חוקי בשם "קרון הקרקס העליז", והראה לו כיצד ניתן להסתיר עשרה ליטרים של ויסקי בתחתיתה של סירת הצלה, החל אסקילד לעמוד על האפשרויות הגלומות בעניין. בפעם הבאה ששב הביתה מהפלגה הוא מכר את מטענו הסודי תמורת חמישים קרונות. העִסקה הזרימה כסף חיוני לכיסו, שהלך והתרוקן בעקבות המריבה עם הוריו.

אבל כדי שיהיה לזה טעם נדרשו יותר מחמישים קרונות בשנה. אסקילד שוטט ברחבי העיר כשהוא רוקם תוכניות גדולות באשר לעתידו, ובאותו ערב ביקר את המלח הג'ינג'י שהראה לו כיצד להסתיר עשרה ליטרים של אלכוהול בסירת הצלה. "הרוסי", כפי שכונה האיש בשל מוצאו, קיבל אותו בלבביות, והם בילו יחד
כמה שעות של שתייה לשוכרה לפני שאסקילד העז להעלות את הנושא.

"אתה משוגע," השיב הרוסי כשאסקילד הציג את תוכניותיו. "למה לי להסתכן?"

אסקילד חייך. העִסקה תניב די כסף לשניהם. "סמוך עלי," הוא ענה, והמילים הללו יהיו למנטרה שלו במשך השנתיים הבאות.

"איפה תמכור את זה?" שאל הרוסי בפקפוק.

"תשאיר לי לטפל בזה," המשיך אסקילד, שעדיין לא היה בטוח מי יקנה את הסחורה המוברחת. למרות הרושם שניסה להשאיר על הרוסי, התוכנית לא נשקלה בכובד ראש. כשאוניית הסוחר עגנה בנמל חודש לאחר מכן עמד אסקילד על המזח ותר בעיניו אחר הרוסי, שאמור היה למסור לו שבעה-עשר בקבוקי רום, שישה-עשר בקבוקי ויסקי ועשרים ואחד בקבוקים של יין שרף ישן-נושן בתוספת כמות הגונה של סיגריות. העובדה שהרוסי שתה כשליש מן האלכוהול, וששירתו הקולנית משכה את כל המבטים, הייתה מכשול בלתי צפוי, אך למרות הכול נותר לאסקילד רווח קטן. כעבור חודש, כשהספינה עגנה שוב בנמל, שוב שתה הרוסי וכמעט חצי המטען חסר, אבל הפעם אסקילד לא כעס כל-כך, מפני ששבוע קודם לכן עשה הסכם עם אֶריק אדום הזקן, בן המיעוט השוודי בפינלנד. אריק, שהיה בעל שורשים דניים, הבטיח לסייע לאסקילד להקים עסק אמין יותר. כעבור חודש וחצי, כשאריק עגן בנמל, התרחב מעגל הלקוחות בזכות "טרקלין הערב", ששילם מחיר טוב יותר מ"קרון הקרקס העליז" ו"מקום המפגש".

אחת מרכישותיו הראשונות בהכנסות הללו הייתה חליפה מהודרת. החליפה, יש להודות, לא הרשימה כלל את אבא תורסטן. ביורק, שהייתה רגילה לדברים כאלה, הביטה ישר מבעד לחליפה כדי לראות את האני הנסתר של אסקילד.

 

מדי פעם בפעם ראה אסקילד את האונייה של אביו, ששמה הוחלף מקתרינה לאמנדה, עוגנת ליד פֶסְטנִינְגְסְקַאיֶן – מזח המבצר. נילס, ששערו האפור בהק בשמש הבוקר, עמד על גשר הפיקוד. הוא היה כפוף מעט ולא מעורר יראה כבימי ילדותו של אסקילד. רנדי, אמו של אסקילד, הייתה ממתינה על המזח יחד עם אחותו אינגריד ואחיינו הקטן של אסקילד, שנקרא על שם סבו וכונה נילס הצעיר או פשוט מאוד "ראש תפּוח".

אסקילד מעולם לא ניגש אליהם. במשך שנים רבות הצטמצמה התקשורת ביניהם לסכום חודשי קטן, שהמשרתת מסרה לו בחשאי בתוך מעטפה חומה שעליה רשמה אמא רנדי, ליתר ביטחון, "לאסקילד". אבל אסקילד לא ראה בסיוע הכלכלי הוכחה ניצחת לכך שהוא עדיין בנם של הוריו, אלא השפלה חודשית שהוא נדרש לספוג ואף לאשר בחתימה ובמילים "הסכום נתקבל ביום זה וזה בחודש זה וזה, אסקילד".

שלא יחשבו אפילו שהוא יחזור על ארבע ויבקש סליחה על כך שבאחד מלילות נובמבר הביא נערה לחדרו בעליית הגג. רנדי הפתיעה אותם למחרת בדיוק כשהנערה לבשה את תחתוניה. "חכה שאבא ישמע על הדבר הזה!" צווחה רנדי בפעם האחרונה בחייה, וקולה הדהד ברחבי הבית.

כשנילס שב הביתה מלב ים כעבור חודש – הספר השחור כבר לא היה בשימוש, אבל שום פרט לא נשמט מזכרונה של רנדי – נאלץ אסקילד לבחור בין בקשת סליחה מאמו לבין עזיבת הבית. ומאחר שאסקילד חש שביקש סליחה די והותר בחייו הקצרים, הוא צעק "בחיים לא!" ישר בפניו של נילס.

אבא נילס נראה נלעג כשמיהר להוציא את החגורה מהארון. אסקילד, שהיה גבוה ממנו בראש, היה מוכן לקרב עד טיפת הדם האחרונה. רק התערבותה של רנדי מנעה מאסקילד להרים יד על אביו, ולא נדע מה חשבה המשרתת שהצמידה את אוזנה לדלת חדר האורחים בשעה שרנדי ייללה ונילס התרוצץ בין השולחנות כשאסקילד הזועם בעקבותיו...

למחרת עבר אסקילד להתגורר בחדרה של אלמנת רב-החובל קנוטסון, וזו הייתה ראשיתה של מלחמת העצבים השקטה שתימשך שבע שנים, שישה חודשים ואחד-עשר ימים.

 

כשנקרא אסקילד, בעיתוי בלתי צפוי, להתייצב בפני ועדה רפואית, הוא שיחד את הרופא הצבאי בקרטון סיגריות ושני בקבוקי שנאפס. לאחר שהוכרז "בלתי כשיר לשירות צבאי" הוא יצא לרחוב כשהוא שורק לעצמו והסתובב בפִיסקֶטוֹרגֶה, שוק הדגים, שם בהקו בשמש דגי אלתית, קוד וסרטנים. בלבו הייתה תחושה ברורה שמשהו גדול עומד להתרחש. והוא צדק: מלחמת-בזק של גרמניה נגד פולין, חיילים סובייטים בפינלנד – ואסקילד היה בדרכו להיות איש-עסקים מצליח.

הוא פנה בסיבוב והמשיך לעבר רובע קַלפַרֶה כדי לספר לאייליף על תוצאותיו המוצלחות של הדיון בוועדה הרפואית, אך כשהגיע לשם ראה את ביורק עומדת בשביל הגינה, לבושה בכפפות הצמר הלבנות שלה. "אייליף לא בבית," אמרה, "ואני יוצאת לטיול." היא שקלה להוסיף איזו הערה עוקצנית, אבל נמלכה בדעתה וירדה אל הכביש. אסקילד עמד במקומו על השביל. כשהגיעה לשער הגינה הסבה ביורק את ראשה ושאלה: "אתה בא, או שאתה מתכוון לעמוד פה כל היום?"

זו הייתה הפעם הראשונה ששניהם היו לבדם – למעט אותה פעם בקלפרוואיין, כשבמקרה בילו יחד כמה דקות של שתיקה. היא הייתה צעירה מאסקילד בחמש שנים, ומשיכתה אליו התאפיינה בסקרנות ילדותית יותר מאשר ברגשות לוהטים. במהלך הטיול המשותף היא חשה בגופה שאסקילד בוחן אותה, אבל בכל פעם שהציצה לעברו מצאה אותו בוהה באדמה. הוא נראה כמי שחושש למעוד וליפול, ושלל הרשמים הסותרים נסכו בביורק בלבול.

לאחר כמחצית השעה הגיעו השניים לאסיסטֶנטשירקגוֹר ועצרו מול מצבתו של סבא רַסמוּס, שעקר מנורלנד לפני יותר משבעים שנה, התיישב בברגן והקים את המספנה המשפחתית. עתה, כשסיימה לספר על רסמוס סוונסון, הידוע גם בכינוי רסמוס-חַט בשל שיטותיו העסקיות, התמתחה ביורק על קצות אצבעותיה ונשקה לאסקילד על לחיו. זה הכול. לא הוחלפו ביניהם מילים נוספות. פעמיים ניסתה ביורק לסחוט מאסקילד מידע על חיי המלחים, אבל אסקילד התחמק. שלג החל לרדת, וביורק הכינה כדור שלג וזרקה אותו על עורפו של אסקילד, שגיחך בתגובה וסיפר שהוועדה הרפואית דחתה אותו. אחר-כך הוא שוב נסגר, והם שבו הביתה בדממה. ובשעה שביורק חששה שהיא משעממת אותו, הסתובב אסקילד בתחושה ברורה שזהו יום המזל שלו. כשעמדו מול הווילה בקלפרוואיין הזדקף אסקילד ולקח את ידה של ביורק בידו. ביורק שלחה אליו חיוך קצר ורצה דרך שער הגינה, ואסקילד כיתת את רגליו לחדרו בבית האלמנה קנוטסון.

ביום חמישי הבא שוב עמד אסקילד מול הווילה בקלפרוואיין, לבוש במעיל הכהה המהודר שקנה בכספי ההברחות שלו. תוך זמן קצר פסעה ביורק בשביל הגינה ועמדה ללבוש את כפפות הצמר הלבנות שלה. הם צעדו בדיוק באותה דרך שבה הלכו בשבוע הקודם, עצרו מול קברו של רסמוס, תחת העצים המתנועעים ברוח, ואף החליפו נשיקה מהירה בטרם יצאו לדרכם חזרה. הם עדיין מיעטו לדבר, אבל בשנים הקרובות הם הלכו כל שבוע באותו המסלול וחזרו על אותם הטקסים, שנסכו בהם בהדרגה תחושה שיש להם היסטוריה משותפת.

אסקילד לא החמיץ אף לא פגישה אחת. מדי שבוע, בשעה שלוש וחצי, היה מתייצב מול הווילה הפטריקית בקלפרוואיין. ובינתיים פלשו הגרמנים לנורווגיה, הקרב על טְרוֹנדהַיים זעזע את הארץ כולה, והמחסור במוצרים הביא להנהגתם של תלושי מזון. תורסטן הזדרז "לארגן מחדש" את ספינות המשא שלו, שהפליגו מעתה הלוך ושוב בקו בין אנגליה והעולם החופשי; ואילו אמנדה של אבא נילס הוסבה לאחר הפלישה לספינת נוסעים בעלת יעדים קבועים – אזורים בצפון נורווגיה שבהם התחוללה תסיסה.

עם פרוץ המלחמה רחש השוק פעילות, ועל אף שעסקי הספנות הושהו וכלי השיט הנורווגיים היחידים שעגנו בנמל היו ספינות נוסעים וסירות דייגים, מצא אסקילד עד מהרה דרכים חדשות לספק סחורה ליושביהם הצמאים של בתי-המרזח הלא חוקיים. הרוסי הכיר בסְטוּרֶה סוּטרָה, אי הסמוך לברגן, אדם שברשותו כמויות גדולות של שנאפס מתוצרת בית, ולאריק אדום הזקן היה גיס בטִיסְנֵאֵי שיכול לספק תוויות ובולי מס מזויפים.

וכך הפך אסקילד אט-אט לאיש אמיד, שמדי שבועיים תפר הון קטן לתוך המזרן בחדרו השכור בהוֹקוֹנסגַטֶן. החשש שעסקי ההברחות עלולים להתפתח לעסק מסוכן עלה בדעתו של אסקילד רק כשהתעורר בלילה כשמצחו נוטף זיעה. לכמה רגעים טרופים הוא שקל למחות
את כל העקבות ולהימנע מלהופיע בנמל כשהאונייה הבאה תעגון בו. אבל קרני השמש הראשונות שחדרו מבעד לחריץ שבין הווילונות בהוקונסגטן פוגגו את התחושה הזו, מפני ששנות המלחמה הראשונות האירו פנים לאסקילד: ככל שנעשה נועז יותר בטיוליו השבועיים עם ביורק, כך התרחבו יוזמות ההברחה שלו ועסקיו בשוק השחור, ותוכניותיו לעתיד גדלו בהתאם. הוא הוסיף לשקוד בחשאי על לימודיו, לשנן את צורת השלדה של כל אונייה ואת תצורתה. הוא מצא חללים שאינם בשימוש, קירות מזויפים, מבנים שניתן לפרק ולבנות מחדש תוך שעות ספורות בעזרת הרוסי אדום העיניים שכבר חדל לשיר, או בעזרת אריק אדום הזקן שעבד, כמו אסקילד, בדממה. בעבר לא היה אכפת לאסקילד לפזר סביבו כספים, אבל כעת, כשהכנסותיו גדלו ביחס זהה להרס שנזרע ברחבי אירופה, הוא החל לנקוט זהירות רבה יותר, שלא לומר קמצנות: הוא תפר פחות או יותר את כל כספו לתוך המזרן בהוקונסגטן וחלם חלומות מעורפלים שבהם הוא בונה בכסף הזה, אחרי נישואיו לביורק, בית בפרברי העיר.

ביורק לא ידעה דבר על הבית בפרברי ברגן וגם לא על עסקי ההברחות של אסקילד. להנאתם הרבה של אחותה לינה ודוקטור תור היא המשיכה ללעוג לאסקילד שלא בנוכחותו. לעתים חיקתה את עיניו המתחננות ואת תנועותיו המגושמות, ובקלות רבה גם את מבטאו מעורר החמלה. אבל בימי חמישי, כשיצאה משביל הגינה וראתה את אסקילד עומד במעילו הכהה המהודר, הייתה חשה לפתע שבגדה בו.

אסקילד החוויר באותם ימים. בלילה ישן שעות ספורות, משום שמרבית שעות היממה נוצלה ללימודים ולעסקי ההברחות. אט-אט הפסיקה ביורק להשתעשע על חשבונו של אסקילד ותחת זאת ישבה ובהתה באוויר בכל פעם שהשיחה נסבה על בנו המגוחך של החובל הראשון. "ביורק זועפת," אמרה לינה והעיפה מבט נואש בדוקטור תור. "על מה חושבת העלמה הקטנה?" שאל הרופא. זמן קצר אחר-כך הם החלו לשחק במשחק חריזה, שבו צריך היה לנחש על מה ביורק חושבת, עד שתור קשר מטפחת סביב עיניו והחל לחפש את מצב רוחה הטוב של ביורק מתחת לכרים ושטיחים.

 "תפסיקו כבר!" קראה ביורק כשתור רכן מעליה כדי לראות אם מצב רוחה הטוב מסתתר תחת הכר שמאחורי גבה. "אני משתגעת!"

אבל לינה הפצירה ברופא הצעיר להמשיך. הם החלו לדבר בחידות כדי לעורר את ביורק. וכשתור, באלגנטיוּת של קוסם, שלף מטבע נוצץ של חמישה אֶרֶה מתוך אוזנה – "הנה מצב הרוח הטוב" – ביורק לא התאפקה ופרצה בצחוק, על אף שרתחה מזעם על לינה וכעסה על תור. ביורק אמרה לו שעליו לחפש עבודה בקרקס, ותור הכריז בכובד ראש, שאם זה מה שהיא רוצה הוא לא יהסס לרגע.

ערב אחד, זמן קצר אחר-כך, גרר אותה תור לגינה תחת עצי התרזה וסיפר שיש לו תוכניות לבנות בית. ברור היה ששתה לשוכרה. ניחוח מתקתק של קוניאק ומי קולון עלה מפתח המקטורן שלו ואפף אותו בענן עגמומי. העלים הירוקים-בהירים זהרו באור אחרון כשהשניים צעדו, שלובי זרוע, בין הגזעים הלבנים. כשביקש תור לדעת כיצד לדעתה צריך הבית להיראות חשה ביורק שהרופא מחמיא לה, והיא החלה למנות בצחוק את החדרים השונים שרופא צעיר עשוי להזדקק להם: "חדר קבלת חולים, חדר המתנה, מעבדה..."

תור חייך חיוך נעים כשביורק המשיכה עם חדר האורחים, הקמין וחדר השינה, ועודד אותה להמשיך. "חדר ניתוח!" גיחכה ביורק, "והמון חדרי ילדים!" רק כשהבחינה במבטו התחוור לה שהם אינם מדברים כלל על בית, אלא על העתיד. ביורק העיפה מבט חרד אל החלונות הגדולים בקומה הראשונה, שם עמדה לינה והתבוננה בהם. בלי להביט בתור גמגמה ביורק שהיא רוצה להיכנס, אבל תור עצר בעדה: "אמרי לי עכשיו מה דעתך." הוא אחז בזרועה וגרר אותה אליו. "הֵי!" קראה ביורק, "עזוב אותי!" אבל קריאתה רק גרמה לו להדק את אחיזתו ולגחון לעברה כדי לנשק אותה או ללחוש דבר-מה באוזנה. בתנועה זריזה היא קרעה את עצמה מזרועותיו.

משהו השמיע שריקה, ותור גונרסון נותר במקומו ובידו פיסה משמלתה של ביורק. לרגע הוא נראה מהופנט מחתיכת הבד הלבנה, אבל אז הביט נכחו בלֵאוּת והפטיר: "ייקח אותי האופל."

ביורק הבטיחה לו שהבית יהיה בוודאי נהדר, אבל עכשיו קר לה והיא רוצה להיכנס. כשנכנסה לחדר האורחים הייתה ביורק נחושה בדעתה לא לספר דבר על התנהגותו של תור, אבל אז הבחינה במשפחתה, שנאספה סביב שולחן הקפה ונעצה בה מבטים מלאי ציפייה. פתאום עלה בדעתה שהם יודעים על שיחתה עם תור, ובלי לברור את מילותיה פלטה שהרופא נהג בצורה בלתי הולמת.

"באמת, ביורק," קראה אמא אלן והעיפה מבט בתורסטן, שקילל בלבו את בתו אך פתח את פיו כדי לומר כמה מילות פיוס, אלא שהמילים נתקעו בגרונו.

"הוא קרע את השמלה שלי לגזרים כשניסה לנשק אותי," המשיכה ביורק ושלחה אל אביה מבט זועף. "אם לא הייתי מתנגדת, הוא עוד היה עלול להתחיל לנופף במה-שמו שלו."

 

"מה זה?" שואלת אמא כשאני חוזר לחדר האורחים ומניח כוס גדולה על השולחן לפני סבא.

"אההה," אני ממלמל וחש חולשה בברכי, "זה בירה."

אמא נותנת בכוס מבט משונה ומשתעלת, כי היא אינה רגילה לעשן. סטינה וסיגנה עומדות במטבח ומצחקקות. זו הייתה חלוקת העבודה: סיגנה השתינה בכוס, סטינה מזגה לתוכה בירה כדי להסוות את הטעם, ועלי הוטל לעשות את העבודה המלוכלכת, משום שאני השקרן הכי טוב.

אמא אומרת שהדבר הגרוע מכול הוא לשקר. סיגנה אומרת שאני יכול להגיד, בלי למצמץ, כל שקר שארצה. סבתא טוענת שפשוט יש לי דמיון פורה, ואסקילד אומר שאני מלא בחרא, כמו בית-שימוש ישן. אמא, לעומתו, אף פעם לא מאמינה שאני משקר. ואף-על-פי-כן היא ממשיכה לבהות בכוס: "יש לה צבע ממש מוזר!" היא קוראת ומושיטה יד לעברה.

"זאת הבירה של אסקילד," אני מכריז בעקשנות. "הוא שכח אותה בחדר." אסקילד לא זוכר שום בירה בשום חדר. בתנועה מהירה אני אוחז בכוס ומציב אותה מצדו השני של סבא, במקום שאליו אמא אינה יכולה להגיע.

"בבקשה, סבא," אני אומר. "סליחה שקראתי לך אידיוט."

פניו של סבא מתבהרים. "זה מוצא חן בעיני!" הוא אומר וצובט אותי בחיבה בלחיי. זה די כואב, אבל אני לא מוציא הגה.

"טוב, אז לחיים!" אומר סבא ומקרב את הכוס לשפתיו. הוא עומד ללגום לגימה הגונה, והבנות כבר מתחילות לצחקק בקולי קולות במטבח, אך לפתע הוא נעצר. גופי קופא מקור – אני חושש שהוא מסוגל להריח את השתן של סיגנה.

במטבח משתררת דממה מוחלטת.

סבא בוחן אותי במבט חמור. "בן כמה אתה?" הוא שואל.

אני אומר לו בן כמה אני. הוא מחייך בחיבה, ואז אומר: "אם כך, אתה מספיק גדול לטעום מהבירה של סבא." הוא מעביר מתחת לאפי את הכוס עם את הפיפי של סיגנה, ושופך מעט מהנוזל על אצבעותיו. "קח לגימה, קדימה," הוא אומר ומגחך.

"לא, איכס! אני לא סובל בירה," אני קורא, אבל לפני שאני מבין מה מתרחש כורך סבא את ידו סביב צווארי ומצמיד את הכוס לפי. כשאני חייב לנשום הוא מחדיר לפי לגימה גדולה וחמימה. טעמה מלוח ומעט מר, ואני מתחיל להשתעל.

"אסקילד!" קוראת אמא כשהיא רואה את ההבעה על פני. "מספיק עם זה."

אסקילד מגחך בקול.

"תפסיק להציק לילד," מפטירה ביורק, אך דבריה גוררים רק נחרת בוז נרגזת מצדו של אסקילד, שלא מתכוון להניח לאשתו לומר לו מה לעשות. הוא נשען אחורנית בכיסאו, מקרב את הכוס לפיו בשנית ושותה את כל תכולתה בלגימה אחת. מיד אחר-כך מתחלפת הבעת פניו, חיוכו מתאבן והקמטים במצחו מתכווצים. הוא נראה כמו בָּבּוּן. להרף עין נדמה שהוא מבקש לומר משהו, אבל אז הוא חוזר בו ומניח את הכוס הריקה על השולחן בדממה.

הבנות במטבח מתפוצצות מצחוק. הן מייללות וצורחות ומתקפלות לשניים, חבוקות זו בזרועות זו. סבא מעיף מבט מבולבל אל המטבח ואין לו שום מושג מה מתרחש. הוא צועק לעברן שהגיע הזמן לישון, כבר מאוחר, לכל השדים והרוחות... הבנות נעלמות בצחקוקים לחדרן, ואני נותר בחדר האורחים, המום לגמרי: שתיתי את הפיפי של סיגנה! אני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

כשאני מתגנב בחזרה לחדר סיגנה מרימה את ידה אל פיה ומנסה להחניק את התקף הצחוק.

"סידרנו אותו!" קוראת סטינה בהתלהבות. שתיהן צונחות על הרצפה, מתפתלות מרוב צחוק ומייללות: "איכס! הוא שתה את זה!"

אני עומד לצאת מהחדר, אבל סיגנה מזדקפת, מתיישבת ומצחקקת: "זה היה גדול, אַסגֶר, הוא לא גילה שום דבר, חי-חי-חי."

למעשה אני גיבור היום – אמנם גיבור חסר מזל, אבל בכל זאת מין גיבור שהקריב את עצמו לטובת העניין. "זה מה שעשו בזמן המלחמה," אומרת סטינה. בשארית הערב מתבוננות בי הבנות במידה שווה של גועל ויראת כבוד – עד ששעתיים אחר-כך נופל אסקילד ארצה בחדר האורחים, ואנחנו שוכחים כליל את מעשה הגבורה
שלי.

 

* * *

ביום שקיבל לידיו את הדיפלומה לבש אסקילד את חליפתו הטובה ביותר והלך להתגלח אצל הספּר, שחתך אותו פעמיים משום שהלקוח לא הצליח לשבת בשקט. משם הוא המשיך לרציף, לסְטְרַנדקַאיֶן, וכעבור זמן קצר הקיש על דלתו של סוונסון, בעל המספנה, בכריסטיאן סוּנדְטְסגאטֶה, כדי לבקש את הסכמתו לאירוסיו עם ביורק. שתיקה רועמת השתררה במשרד. תורסטן לגם מהקפה וכמות הגונה נשפכה על ניירותיו. לבסוף הוא חייך אל אסקילד בנועם ושאל אם במקרה שתינשא לו תיאלץ ביורק לגור בחדר שכור של עשרה מטרים רבועים אצל אלמנת רב-החובל קנוטסון.

אסקילד, שהיה משוכנע שהדיפלומה שלו תסיר מדרכו את המכשול האחרון, עמד במקומו כמשותק. אבל בעל המספנה העקשן זינק מכיסאו, ביקש ממנו לשבת ומיהר לקרוא למזכיר, שהגיש להם שתי כוסות גדולות של שרי. תורסטן פתח את מגירת שולחן הכתיבה והוציא ממנה תיבת סיגרים עשויה עור אייל. הוא קצץ את קצותיהם של שני סיגרים ונעץ אחד מהם בפיו הפעור לרווחה של אסקילד. תורסטן נשען בנחת בכיסאו, בירך את אסקילד לרגל קבלת הדיפלומה ושאל אותו על תוכניותיו לעתיד ועל אפשרויות התעסוקה הפתוחות בפניו. כמהנדס אוניות ומכונות צעיר, שניחן בחוצפה וברצון ברזל ופיו ולבו שווים, אסקילד לא יתקשה למצוא משרה: "סע לאוסלו. באוסלו יש אפשרויות," אמר תורסטן, ואז פתח במונולוג ארוך על פרחים: העולם מלא פרחים, ורדים, יקינתונים; כן, אפילו נורלנד הצפונית משופעת בפרחים. ידה של ביורק כבר ניתנה למעשה לדוקטור גונרסון, ואותו הרי לא יוכלו לאכזב. חוץ מזה, לתורסטן יש קשרים באוסלו והוא מכיר רבים שישמחו להעסיק מהנדס צעיר עם תעודות כה מרשימות, אז למה לו להיתלות בפרח הראשון שפגש בדרכו?

כעבור כחצי שעה שוב עמד אסקילד בכריסטיאן סוּנדטסגאטה, וחש עצמו קטן. ברכיו פקו. הוא היה בן עשרים ושמונה, עבר זה עתה את הבחינה האחרונה בהצטיינות, והון לא מבוטל שנתפר לתוך המזרן בהוקונסגטן חימם אותו היטב בלילות. ולמרות כל זה הוא הושלך לרחוב כאילו היה קבצן עלוב. לרגע התחשק לו להוציא את הדיפלומה מכיסו הפנימי ולקרוע אותה לגזרים, אבל אז החליט שהוא עוד יראה לאיכרים האלה מנורלנד שמאסקילד אריקסון לא נפטרים כך סתם. והוא שם פעמיו אל הווילה בקלפרה. ממש כשנכנס לווילה הגיעה לשם הבשורה: אחת מספינותיו של תורסטן טובעה בידי הגרמנים.

"הודעה לגברת סוונסון!" קרא נער כבן שש-עשרה שרץ כל הדרך מהמשרד שבנמל, "אינגריד-מארי טבעה ליד פלימות'." הנער התכופף, מתנשם ומתנשף, והמשיך: "החובל הראשון ניצל, רב-החובל טבע, שבעה אנשי צוות הוכרזו נעדרים, שמונה ניצלו בידי הרשויות הבריטיות; סליחה, גברת סוונסון, אפשר לקבל כוס מים?"

זמן קצר אחר-כך הופיע תורסטן. הוא הסתובב מבולבל ברחבי הווילה, זיעה מכסה את מצחו ופיו מפיק זרם בלתי נדלה של גידופים וקללות. אמא אלן קיבלה את החדשות בשלווה יחסית: "נותרו לנו עוד שש, תורסטן, תירגע."

"זה קורס!" קרא תורסטן, "הכול קורס. אי-אפשר לנהל עסקים בתנאים האלה! ורב-החובל," הוא גנח, "הצוות... המשפחות האומללות!"

"אני אטפל בזה," השיבה אלן. היא חטפה מידיו של תורסטן הגונח את רשימת אנשי הצוות, יצאה מהחדר ונעלמה. כששבה הביתה כבר ירדה החשיכה, ותורסטן הסתגר בחדר העבודה, שם ישב והביט נכחו בשתיקה. בחדר האורחים ישבו שאר בני המשפחה והאזינו לרדיו בחברת תור. אסקילד היה שם כל היום, אבל לא הספיק לדבר לא עם אייליף ולא עם ביורק על ביקורו אצל תורסטן קודם לכן.

ארוחת הערב עברה בדממה. תור ואסקילד הצטרפו לארוחה, אבל איש לא הוציא הגה עד שתורסטן אמר: "אני רוצה לדבר עם אסקילד." ביורק העיפה מבט מופתע בשני הגברים, שהלכו לחדר העבודה, ושלחה אל תור חיוך קטן ומתגרה. בחדר העבודה, שהיה מקושט בשרטוטים של אוניות ותצלומים ממוסגרים של שבע הספינות, התבקש אסקילד לשבת. לא הוגש להם שרי, ומפיו של תורסטן לא יצאה אפילו מילה טובה אחת. הוא התבונן בכובד ראש באסקילד, שבכיסו הפנימי עדיין נחה הדיפלומה. "אני חושב שאתה יודע במה מדובר, אסקילד," אמר תורסטן. "איננו רוצים לראותך עוד."

זה הכול. אסקילד היה מזועזע, הוא ישב בכיסא העור מול תורסטן ולא האמין למשמע אוזניו.

"למה?" שאל.

תורסטן השיב שהוא, אסקילד, יודע את התשובה בעצמו. בנוסף, לתורסטן יש די והותר בעיות כרגע, ואסקילד בוודאי לא ירצה להוות בעיה נוספת. כשנראה שתורסטן עומד לקום על רגליו, הצליח אסקילד לגמגם שאפילו עשרה סוסי פרא לא יוכלו למנוע ממנו להיפגש עם ביורק. תורסטן, שסבר שכבר אין להם עוד מה לומר זה לזה, ביקש ממנו ללכת לדרכו – ומוטב שיעשה זאת בשקט. הוא פתח את הדלת והדף את אסקילד אל מחוץ לחדר העבודה.

"אסקילד הולך עכשיו הביתה," הודיע כששניהם חלפו על פני שולחן הקפה.

בפרוזדור כמעט התפתחה ביניהם תגרת ידיים: "אספסוף מנורלנד!" קרא אסקילד. "איכרים ארורים!"

תור קם על רגליו וביקש מאסקילד לדבר בנימוס, אבל אסקילד ביקש ממנו לסתום את הפה, אחרת הוא עלול לחטוף סטירה. "לכו לכל הרוחות," אמר אסקילד והסתלק בצעדים מהירים, שרעמו במורד מדרגות הווילה הפטריקית בקלפרוואיין באותו ערב בראשית מאי. הציפורים צייצו. אסקילד היה נסער, ומרוב בלבול שכח את המקטורן שלו. כששב לחדרו בהוקונסגטן צנח בייאוש על מיטתו. הוא לא הצליח להבין כיצד היום הזה, שנראה כה מבטיח, הסתיים במפלה שכזו. ואז, כשכבר החליט לגשת ל"קרון הקרקס העליז" כדי לחגוג את קבלת הדיפלומה שלו, הקישה האלמנה קנוטסון בדלת: "אמרתי לך לא פעם שאיני מרשה לך להביא נערות לחדר, אבל זו הבת של בעל המספנה סוונסון, אז רק חמש דקות, אסקילד, ואז עליה ללכת."

רגע לפני שסגרה את הדלת עצרה גברת קנוטסון, הביטה באסקילד בסקרנות והוסיפה: "היא אומרת ששכחת את המקטורן שלך."

אחרי שתיית הקפה בווילה, כשתורסטן הסתגר בחדר העבודה שלו ופסע בו אנה ואנה כאריה בסוּגר, הצליחה ביורק לחמוק מדלת המטבח כשמקטורנו של אסקילד תחת זרועה. היא רצה בדילוגים קלים כל הדרך עד להוקונסגטן ועתה נכנסה בפעם הראשונה לחדרו של אסקילד. לעתים תכופות ניסתה לתאר לעצמה את חדרו, ועתה התאכזבה מעט, יש להודות, מההזנחה שנגלתה לעיניה: מיטה, שולחן כתיבה, כמה כונניות ספרים ושניים-שלושה שקים בלתי מזוהים באחת הפינות. השקים עוררו מיד את סקרנותה. "מה זה שם?" שאלה.

"שום דבר," אמר אסקילד וחסם את דרכה. "גרוטאות, כל מיני חפצים ישנים."

ביורק רצתה מאוד להביט בשקים האלה מקרוב, אבל אז נזכרה לפתע לשם מה באה. היא הושיטה לו בחגיגיות את המקטורן ואז השליכה את עצמה לזרועותיו. ביורק לא הצליחה להבין מה קרה לאבא תורסטן. "בדרך-כלל הוא לא מתנהג ככה," אמרה, והוסיפה שזה בוודאי יעבור: "חכה ותראה. הוא עוד ישנה את דעתו."

"בזה אני לא בטוח," אמר אסקילד ורמז לה שהוא שוקל לעזוב את ברגן. "תוכלי להצטרף אלי," הוסיף, "נוכל לברוח יחד."

לרגע נראתה האפשרות הזאת פשוטה כל-כך – אבל לא, זה לא מציאותי: מהנדס שזה עתה סיים את לימודיו, ללא עבודה וללא אגורה בכיס. ובכלל, הזמנים קשים. האינגריד-מארי טובעה בידי הגרמנים, ומה יקרה עכשיו?

"אל תדאגי לזה," חייך אסקילד. בעוד חודשיים-שלושה הוא יהיה איש עשיר. אבל ביורק התייחסה לרמזיו העמומים כאל ביטוי לאשליות ילדותיות.

אסקילד החליט לספר לה הכול. הוא נשם נשימה עמוקה ופניו לבשו הבעה של עונג, שאותה פירשה ביורק בטעות כתאווה.

"המזרן הזה," לחש כממתיק סוד והצביע לעבר המיטה, שבה הלך והצטבר הון לא מבוטל, "יאפשר לנו לשכוח מכל הצרות שלנו."

כשהפציר בה לגשת ולמשש את המזרן חשה ביורק שאסקילד הגדיש את הסאה: "אסקילד!" קראה והעיפה מבט עצבני בשעונה. הביקור אצלו היה מסעיר, אבל עכשיו היה עליה ללכת. "נתראה ביום חמישי, כרגיל?" לחשה. "בקצה קוֹנְג אוֹסקַרסגאטֶה. אל תחכה ליד הבית."

אסקילד התעקש ללוותה הביתה. היא הסכימה באי-חשק, ואת מרבית הדרך עשו השניים בשתיקה. אסקילד ויתר על הרעיון לספר לה עוד; פעם הוא יספר לה הכול.

אחר-כך, כשחזר להוקונסגטן, מצא את האלמנה קנוטסון נסערת: "זה מוכרח להיפסק עכשיו, אסקילד," היא אמרה. "שני ביקורים בערב אחד – והאדון גם שיכור. כן, הוא מסריח כמו בית-מרזח שלם... חמש דקות, ואז עליו לעזוב."

"מי?" שאל אסקילד בפליאה.

"הוא אומר ששמו קארל."

בתוך החדר ישב הרוסי. הוא הסביר לאסקילד כיצד יוכל לגנוב מטען של קורות עץ מהגרמנים, ואחר-כך למכור להם אותו בחזרה בסכום אדיר. "זה קלי-קלות," אמר. "כבר עשיתי את זה פעמיים."

מדוע נזקק הרוסי לעזרתו של אסקילד אם כבר עשה זאת פעמיים לבדו? שאלה זו לא עוררה את חשדו של אסקילד, שרצונו להרוויח עוד כסף העביר אותו על דעתו.

רק כעבור שלושה ימים, כשראה את השומרים הגרמנים, סינן אסקילד: "לעזאזל! על זה לא אמרת שום דבר!"

הרוסי נאלץ להודות שאחרי שתי הגניבות הקודמות הציבו הגרמנים שומרים נוספים במחסן העצים – "אבל נסתדר, סמוך עלי."

"לכל הרוחות," נאנח אסקילד מעט אחר-כך, כשהבחין בדמות הכהה שהרוסי חבט בעורפה בבקבוק. חייל גרמני מחוסר הכרה היה שרוע על הקרקע, ונוזל כהה ניגר אט-אט מעורפו. "הוא מת?" גנח אסקילד, "הרגנו אותו?"

"מובן שלא," סינן הרוסי. "הוא רק איבד את ההכרה. אל תתרגש, תירגע כבר."

"תזדרז, לעזאזל!"

מרחוק נשמעו צעדים, והרוסי הניף את הבקבוק בשנית. אבל איש לא הופיע, ובנמל שוב השתרר שקט. המיית הגלים ורחשה העצל של הרוח נשמעו במרחק.

אסקילד והרוסי שקעו בעבודתם. הם הסתייעו במנוף שהרוסי סחב ממקום כלשהו. לבסוף הצליחו להעמיס את המטען כולו על גרוטאה מחלידה בשם "קארן", השיטו אותה בחשכת הליל ועגנו במזח צדדי, שם כיסו אותה ביריעת אברזין. עם עלות השחר, כשהציפורים החלו לצייץ מגגות הבתים, עזבו אותה שני הרֵעים ומיהרו להתגנב העירה. "נחכה שבועיים לפחות לפני שנמכור את העצים," התעקש אסקילד. אחר-כך, כשנכנסו ל"קרון הקרקס העליז" כדי לחגוג את הצלחתה של המכה הראשונה בארוחת בוקר ושנאפס מתוצרת-בית, התפוגגו כל דאגותיהם.

 

אחרי הגניבה נפגשו אסקילד וביורק פעמיים נוספות בקצה קונג אוסקרסגאטה. הם פסעו במסלולם הקבוע, אבל כבר לא התנשקו מול קברו של רסמוס-חַט, שנמחק ממסלולם – מתוך הסכמה שבשתיקה – מאותו יום שבו טובעה האינגריד-מארי בידי הגרמנים. במהלך טיולם הראשון היה אסקילד במצב רוח מרומם והבטיח לביורק שהכול יהיה בסדר. הוא דיבר כמה פעמים על עזיבת ברגן, ורמז לה במעורפל שהמצב בשליטתו.

אבל בשבוע שלאחר מכן הוא התנהג אחרת. הוא נראה פזור דעת, וכשביורק שאלה מה מטריד אותו, השיב: "האוזן המחורבנת מרגיזה אותי!" מעבר לזה הוא כמעט לא דיבר וגם לא הקשיב לדבריה. "ניסיתי לדבר עם אמי," הסבירה ביורק. "גם היא סבורה שזו רק שאלה של זמן עד שאבא ישנה את דעתו." משלא זכתה לתגובה מצד אסקילד צבטה בזרועו וקראה: "אתה שומע מה אני אומרת?"

אסקילד הנהן בראשו. "כמובן," נהם, "אני פשוט לא כל-כך בטוח." הם המשיכו בשתיקה. לאחר זמן-מה שאלה ביורק אם לא כדאי שיחזרו על עקבותיהם, ואסקילד פנה במקום כחייל המציית לפקודה. הוא ליווה אותה בחזרה לקלפרוואיין, ושם הדביק לה נשיקת פרידה מהירה. ביורק צעדה אל הווילה בתחושה המוכרת שהיא משעממת אותו – היא לא ידעה, כמובן, שיחלפו שנתיים ועשרים ושבעה ימים עד שתראה אותו שוב.

בשבוע שלאחר מכן אסקילד לא הופיע לפגישה.

ביורק המתינה שעתיים בקצה קונג אוסקרסגאטה. לפתע נזכרה בשקים שבחדרו של אסקילד, בעיגולים השחורים סביב עיניו, בחליפה החדשה שלבש. היא לא הצליחה לצייר לעצמה תמונה ברורה. הכול התמזג לכדי תחושה מוזרה שהעבירה בגבה צמרמורת מקפיאה. היא המתינה עוד רבע שעה, ועתה נוסף לתמונה שהופיעה בדמיונה גם דיבורו המעורפל של אסקילד על עתידו ומצבו הכלכלי המזהיר. "לא," אמרה לעצמה, "אין סיבה להתרגש."

אף-על-פי-כן היא לא שבה לקלפרוואיין, אלא החלה ללכת לעבר פיסקטורגה. כשהגיעה לטוֹרגַלמֶנינגֶן פתחה בריצה קלה, וליד אוּלֶה בּוּלְס פְּלאס פתחה בדהרה. בפינת הוקונסגטן החליקו נעליה מרגליה והיא נחבלה בבִרכה מאחת מהמרצפות העגולות. כשניסתה לבלום את הנפילה נשרטה בידה.

מול דירתה של האלמנה קנוטסון הייתה נשימתה של ביורק כה קצרה, שהיא לא הצליחה להוציא הגה. היא הקישה בדלת חמש פעמים עד ששמעה את גברת קנוטסון צועקת: "מה עכשיו?!"

האלמנה פתחה את הדלת כשעל פניה הבעה זעופה, שהפכה מיד לשאגה אומללה: "הם לקחו אותו! הם עצרו אותו אתמול בערב, ואת אדון קארל המסכן. הוא אמנם הסריח כמו בית-מרזח שלם, אבל לירות בו כמו בכלב! עסקי הברחות!" היא הצמידה יד למצחה. "עסקי הברחות בחדר שהיה חדר העבודה של פטר המנוח. מימי לא שמעתי דבר כזה, העלמה סוונסון. ועם אחד כזה את מסתובבת – נערה כמוך, ממשפחה מיוחסת. את צריכה לחשוב על שמכם הטוב!"

תוך שניות ספורות הפכה שאגתה של גברת קנוטסון ליבבה קולנית, והיא התפרצה שנית. "כלבים!" צעקה אל תוך פרצופה החיוור של ביורק. "אין להם שום כבוד לרכוש של אנשים הגונים. הם באו הלילה והפכו את הכול."

"מי?" שאלה ביורק.

"הגרמנים," נאנחה האלמנה ושוב הצמידה יד למצחה. "הם לקחו הכול חוץ מהמזרן. שולחן העבודה הישן של פטר המנוח הפך לעצי הסקה!"

 

שעתיים אחרי שאסקילד גמע בלגימה אחת כוס שלמה של שתן הוא מתמוטט על הרצפה. הכיסא שעליו ישב קורס אחורנית. פניו של סבא סמוקות לגמרי והוא מתפתל ומחזיק את בטנו ופולט קולות חרחור משונים.

"אסקילד!" צורחת ביורק וקמה על רגליה. למשמע צעקתה אנחנו ממהרים לחדר האורחים והיא קופאת לפתע במקומה.

"מה קורה כאן?" שואלת סטינה.

"מה יש לו?" ממלמלת סיגנה.

"למה הוא זז ככה?" אני מצפצף, וחשד נורא מתעורר בלבי.

"לסבא כואבת הבטן," אומר אבא בקול מרגיע וגוחן מעליו. "אתה מסוגל להגיד משהו, אבא?" הוא שואל וסוטר בפניו. "אבא, איזה יום היום, אתה זוכר?"

סבא פולט חרחור נוסף ומתחיל להתפתל כמו דג בקלה שנמשה מהים ועתה הוא מוטל, קצר נשימה, באור השמש.

"אבא," קורא אבינו, "היום יום ראשון, אתה יודע?"

סבא לא עונה, ואמא רצה לטלפון כדי להזעיק אמבולנס. הדוד הארי מבקש לסייע ואומר שעל אסקילד לשתות מים – זה עוזר נגד כיב קיבה. "קדימה, תביאו מים," הוא אומר, וכשכולם רוכנים מעל סבא ומנסים לרוקן כד מים מלא לתוך פיו הפתוח למחצה, אני כבר לא עומד בזה.

"היה בזה פיפי!" אני צועק את מה שאני יודע. אני חוטף מכה חזקה במותן מאחותי הגדולה, שלא חושבת כי זה הזמן לווידויים. "סתום ת'פה!" היא מסננת מבין שיניה וצובטת את זרועי. "אל תגיד כלום!"

"אבל הכול באשמתי!"

אמא שואלת מה השטויות האלה. לא ייתכן שאני אעמוד כאן ואקשקש על פיפי כשסבא כל-כך חולה. מוטב שאלך לחדרי.

סטינה מהנהנת בהסכמה. "עוף מפה," היא לוחשת ונועצת את מרפקה במותני, אבל אני ממש לא מוכן ללכת, ומחטיף לה מכה בחזרה.

רבע שעה אחר-כך מייללות סירנות, ואורות מהבהבים מאירים את כביש הגישה לבית ומטילים כתמים כחולים על ראשה של סבתא החיוורת, שלא זזה ממקומה מאז שאסקילד החליק מכיסאו. היא מתעוררת לחיים רק כשאנשי צוות האמבולנס מניפים אותו על אלונקה ורצים אתו בפרוזדור. "אלוהים ישמור!" היא קוראת וממהרת בעקבותיהם. "אני באה אתכם!" היא חולפת בריצה על פני הדודה השמנה ומתיישבת ליד האלונקה יחד עם אבא; הדלת נטרקת מאחוריהם, והאמבולנס דוהר לדרכו בתוך סערה כחולה מהבהבת. כשאני נכנס הביתה אני מספיק לראות בחטף את הדודה השמנה – היא רצה למרתף כדי להתחבא בחדרון שמתחת למדרגות. אני שוקל אם לרדת אליה אבל אינני מעז, וגם הדוד הארי סבור שכבר מזמן היינו אמורים להיות במיטה. "לכו לישון, ילדים," הוא אומר ובתנועת נפנוף מסלק אותנו מחדר האורחים. "אסקילד יבריא בקרוב."

אבל אנחנו רואים בפניו שהוא מודאג. הוא חיוור כמעט כמו סבתא, וקולו שקט מאוד. אמא מוזגת לו כוסית קוניאק ואומרת שעליו להירגע קצת.

"הרגנו את סבא?" אני שואל, מזועזע, כשאנחנו יושבים שוב על מיטתה של סטינה.

דממה משונה משתררת ברחבי הבית. איש אינו עונה.