שאלה של זמן

1. בלילות באו ההיפופוטמים

 

הרי לא בכל רגע של חייו נותן לעצמו האדם דין וחשבון על משמעותם, או על חוסר משמעותם, של המעשים שהוא עושה בעוד הזמן חולף. כל אחד לש את בצֵקו, סוחב את אבניו, מבריש את סוסו. יש שהאדם סובל מכאבי שיניים ויש שהוא מתכנן תוכניות, יש שהוא לוגם מרק ויש שהוא יוצא לשוח בסוף השבוע; והנה, עוד לפני ששם לב, כבר נבנתה פירמידה, סופק לחם לכל תושביו של כרך ענקי, חרבה ממלכה. מעשים גדולים, יצירות אלמותיות – האדם מביאם לידי מימוש בלי להבין את חשיבותם לאשורה; שהרי אין מי שאוהב לשאול את עצמו שאלות ללא הפסק. מלבד אולי בימי ראשון ובערב השנה החדשה. אבל מובן שלא בזמן העבודה.

המומחה לבניית אוניות אנטון ריטר ודאי לא הרהר עמוקות בחשיבות הרגע שבו קרא הצופר של מספנת מאיֶיר להשקת האונייה, ב-20 בנובמבר 1913, מעט אחרי השעה עשר וחצי. זאת הייתה הפסקה ככל הפסקה. כתמיד יינשאו נאומים ואחר-כך ילגמו הכול יי"ש ויעשנו טבק במקטרות החרס ההולנדיות הארוכות שמהן החזיקה המספנה כמויות גדולות, בייחוד לאירועים כגון זה. בצעדים מדודים בחן אנטון ריטר את חדר המכונות של האונייה החדשה, משך בזהירות בידית של וסת הקיטור והאזין להחלקת הבוכנות, לזמזום הגלגלים ולאוושת השסתומים. ובזמן שתזמורת מועדון ההתעמלות של פּאפֶּנְבּוּרג ניגנה ברחבה שבחוץ את הימנון הקיסר, בחן את מתח הגנרטור, הציץ אל תוך הכבשנים וּוידא שברז המים פתוח. הוא התגאה באונייה. הגראף גֶטְצֶן הייתה האונייה שלו – האונייה הגדולה ביותר והיפה ביותר שנבנתה אי-פעם בפאפנבורג. היא הייתה יציר רוחו, הוא שרטט את התוכניות הראשונות וניהל את הבנייה במשך עשרה חודשים; ואת העבודות החשובות ביותר והמסובכות ביותר עשה במו ידיו. מאז הנחת השִדרית בילה את ימיו, ותכופות גם את לילותיו, ספוּן בשלד האונייה. כשהיה ער נסבו מחשבותיו על האונייה, וכשישן חלם עליה. כעת נשלמה המלאכה. המכונות פעלו כשורה, לחץ הקיטור היה יציב. לא, לא הטרידה אותו הידיעה שמיד לאחר ההשקה ייאלץ לפרק את האונייה בחזרה לחלקיה הקטנים ביותר. זאת ההוראה וכך ייעשה, ומבחינה טכנית לא תהיה שום בעיה. הוא ניגב את ידיו במטלית ועלה לסיפון הראשי.

הגטצן ניצבה רתוקה על מדרון ההשקה, תרניה מעוטרים בדגלי הקיסרות שצבעם שחור, אדום ולבן, מנועי הקיטור שלה שורקים, ארובתה עשֵנה ולהבי מדחפיה מסתובבים באוויר. היא נראתה מוכנה לירידה אל המים. לא נותר אלא לבתק את חבלי הרתיקה ומיד הייתה מחליקה מתומכות השִדרית על צדה השמאלי וגולשת במורד קורות העץ המשומנות והמשופעות אל תוך תעלת טוּרְם. היא הייתה מחוללת – כפי ששכיח כשמשיקים אונייה מן הצד – נחשול בגובה אדם לאורך כל רוחבה, נחשול שהיה שוטף את מדשאת הגדה הנגדית תוך שהוא משליך עליה את כל דגת התעלה, וילדי העיירה, אשר היו אורבים בדריכות לשלל עם סלי נצרים בידיהם, היו מלקטים את הדגים המפרכסים על הדשא. או-אז הייתה האונייה מפליגה דרך תעלת זיל אל תוך נהר האֶמְס, חוצה את מפרץ דוֹלארט, חולפת על פני איי פְריזְיָה המזרחית ויוצאת אל הים הצפוני, אל עבר יעדהּ.

אלא שהפעם לא חיכו הילדים על המדשאה משום שידעו זה מכבר שהגטצן לא תורד אל המים. לכל תושבי העיירה היה ידוע שמשרד המושבות של הקיסרות הזמין אונייה אשר תפורק מיד עם השלמתה ואז תורכב מחדש, במקום אחר, רחוק וזר, משל הייתה משחק הרכבה. הכול ידעו שאנטון ריטר יארוז את הגטצן בחמשת אלפים תיבות עץ ואחר-כך ישוב ויבנה אותה בלב-לבה של אפריקה, מדרום לרכס הקילימנג'רו, בקרבת מקור הנילוס הלבן, למרגלות הררי הירח האפופים מסתורין. במשך כל תקופת הבנייה היה ברור לעובדי המספנה שמיד לאחר ההשקה יעוטו על האונייה כנחיל נמלים: ישחררו כל בורג שהבריגו ויסירו כל לוח שהניחו. ואף-על-פי-כן נאלץ ריטר להתערב אינספור פעמים בעבודתם ולהעיר משום שמישהו, מתוך תחושת מחויבות מקצועית, אטם את הרווחים שבין הלוחות או, מתוך הרגל, סמרר סמרור של קבע במקום סמרור רופף וארעי.

ריטר נעץ מבט בוחן אחרון בלוחות העץ של הסיפון הראשי ובארובה העשֵנה שמתוכה הציצו בבוהַק רפֶה צינור ומשרוקית הקיטור. תכף יגיע מאייר הזקן במכוניתו, ואיתו שלושה אדונים מכובדים מברלין – משרד המושבות דרש לראות את האונייה במנועים פועלים לפני שתפורק. למשמע קול הצופר נהרו עובדי המספנה החוצה מתוך מבני הלבנים המפויחים, וחשו לעבר מדרון ההשקה. מבית היציקה, ממפעל המכונות, מהפחחייה, מהנפחייה ומהנגרייה. אפילו מנהלי החשבונות והמזכירות מבית המשרדים נחפזו לצאת, גם העגלונים והסייסים מן האורוות. מקצתם הצטופפו ברביעיות או בחמישיות וביקשו מחסה מפני רוח הים המקפיאה מאחורי ערימה של קרשים. מקצתם נשענו אל קירות האסם המתפוררים או ניסו להתרווח על ספסלים מאולתרים או על ארגזי עץ. הם זקפו את הצווארון ונעצו סיגריה בזווית הפה, תחבו את הידיים עמוק לכיסי המכנסיים והתבוננו בשחפים המשתעשעים ברוח, תחת שמים נמוכים וקודרים.

ריטר חש במורד כבש האונייה אל הרחוב המרוצף אבן. הוא וידא שתומכות השִדרית מקובעות כהלכה ושחבלי הרתיקה מתוחים כראוי, וברגע האחרון עוד הספיק להחביא מטאטא שהיה שעוּן אל צדה של הגטצן. בדיוק בשעה עשר וחצי חגה לימוזינת הבֶּנְץ השחורה של מאייר בקשת רחבה סביב הכיכר, פילסה לה נתיב בין קהל עובדי המספנה ונעצרה ליד כבש האונייה. ריטר הרהר לרגע אם ראוי שייגש למכונית ויפתח את הדלת בפני המנהל, אך מיד נמלך בדעתו והחליט להותיר מלאכה זאת בידי הנהג. את פניהם של שלושת הפקידים מברלין שיצאו מהדלת האחורית – חבושים מגבעת, לבושים חליפה מהודרת ומצוידים במקל הליכה – קידם ממרחק האומר, כך חשב, גם יחס של כבוד וגם ביטחון עצמי. הוא התבונן בשלושה, הסוקרים סקירה ראשונית את הגטצן, והסיק ממבטיהם המתרוצצים אנה ואנה שאין להם שמץ של מושג על בניית אוניות. בציפייה שמיד יוצג בפניהם הזדקף מלוא קומתו. ואולם הללו חלפו על פניו כאילו היה כלונס עץ או עציץ נוי, וכשהתקרב המנהל מאייר, רק הנהן לריטר וטפח לו קלות על השכם. ריטר פלט נשיפה, פסע פסיעה קצרה הצידה וצפה בארבעת הגברים המטפסים במעלה כבש האונייה. אך נעלמו מאחורי המעקה, והגטצן נתנה קולה. ראשון קרא צופר הערפל, כהוכחה לתפקודו התקין. אחריו קרקשו שרשראות העוגן, והמנועים, שורקים ונוהמים, הגבירו את לחץ הקיטור – ריטר זקף את גבותיו בדאגה. האורות הודלקו וכובו, שתי כננות המטען הסתובבו ולהב ההגה שבירכתיים ציית בנאמנות לפקודות מערכת ההיגוי המוּנעת בקיטור. האדונים צצו בחרטום ושלחו מבטים בוחנים ימינה ושמאלה. אחר-כך הופיעו על סיפון הגשר, משכו בידית פה, לחצו על מתג שם, החליקו אצבע או שתיים על מַחברי צינורות מבריקים מפליז, ולבסוף גהרו מן הירכתיים מטה והעיפו מבט במדחפי האונייה הזהובים והבוהקים, המסתובבים להם מעדנות באוויר.

אנטון ריטר העריץ את השלווה האצילית שבה ערך בעל המספנה, יוזף לאמברט מאייר, את הסיור לאורחיו הכבודים ואת יכולתו למסור להם מידע מפורט ומסובך באורח מאופק וסבלני. זאת הייתה הרכות של אדם הרגיל במתן פקודות, אותה רכות שבה נהג בעובדיו ושמולה היו חסרי אונים.

לא היה איש בעולם שריטר הכיר זמן רב יותר ממאייר הזקן. בשליש הראשון של חייו היה ילד, אחר-כך עובד במספנת מאייר. כבר כילד בן עשר – יתום אשר גדל אצל דוד שהתפרנס מכריית כבול בביצות – היה עובד בחופשות בית-הספר בנגריית המספנה, בנפחייה ובבית היציקה. עשרים שנה חלפו מאז ובינתיים למד ריטר אצל מאייר כל מלאכה ומלאכה שבניית אוניות כרוכה בה על בוריה. אמנם השכלתו הסתכמה בשש שנים בבית-הספר היסודי, ולימודי הנדסה מעולם לא באו בחשבון, אולם אילו היה נדרש לכך, ובהינתן לו זמן די הצורך, היה יכול לבנות בעצמו אונייה כמו הגטצן. הוא ידע לקרוא ולשרטט תוכניות, להעריך כמה זמן יידרש לעבודה כזו או אחרת, לחשב עלויות, לתכנן תהליכים יעילים ולחזות מראש סיכונים אפשריים – את מספנת מאייר היטיב להכיר אף ממאייר הזקן בעצמו. הוא ידע בדיוק איזה שסתום אוורור היה צריך לשחרר כשכבשן בית היציקה החל לחרחר ולנהום ואילו משאות גרמו לעגורן להתחיל לחרוק, עם איזו מזכירה ניהל בא-כוח המספנה פרשיית אהבים ומי היה הסייס שבכל יום שבת היה גונב חצי שק של שיבולת שועל. כה אישי ועמוק היה הקשר שלו לכלי העבודה של המסגרייה, שהללו התאימו עצמם למבנה ידיו – או שמא להפך? כך או כך, כלי העבודה כולם היו כלי העבודה שלו, ובעצם כל המסגרייה הייתה המסגרייה שלו. גם בית היציקה היה בית היציקה שלו, והנגרייה הייתה הנגרייה שלו, והשוליות היו השוליות שלו. ובכלל, כל מספנת מאייר הייתה המספנה שלו, ומאייר הזקן – גם הוא היה מאייר הזקן שלו. כלפי המנהל פיתח תחושת שייכות נאמנה אשר, לאמיתו של דבר, לא נבעה מחיבה אלא מכעין תאוות סיפוח קניבלית. את זקן התיש האצילי והאפור של מאייר הזקן רצה ריטר לעצמו, וכמוהו גם את הקול הקטיפתי, את המצח הגבוה ואת המבט הנוּגה. הוא התאווה להשתייך לאותה שושלת בעלי מספנות מפוארת הבונה זה מאות בשנים אוניות בפאפנבורג, וכן היה רוצה להיות בוגר בית-הספר המלכותי לבניית אוניות בגְראבּוֹ; הוא גם לא היה מתנגד להתגורר בחווילה בשטח המספנה. אך כיוון שלעולם הזה נבצר ממנו להשתייך, הקפיד ריטר הקפדה יתרה שלא להפוך לקופיף השעשועים של משפחת מאייר. הוא לא רצה שלחולצותיו יהיו צווארונים זקופים ומעומלנים, לא רצה להחזיק בביתו גרמופון ואוסף תקליטי ואגנר, וגם לא רצה ששלוש בנותיו – בנות שנתיים, שלוש וחמש שנים – ינגנו אי-פעם שופן או ידברו צרפתית. הוא רצה שבגדי העבודה הכחולים שלו יהיו נקיים בבוקר ומלוכלכים בערב; והיה מדריך במועדון ההתעמלות של העובדים; ובנותיו היו אחראיות על כלוב הארנבים שמאחורי הבית; ואשתו הייתה מתאפרת רק לעתים רחוקות ביותר, בחגים החשובים וכשדודניתה מהמבורג הייתה מגיעה לביקור. שנים אחדות קודם לכן, כשהיה בתחילת שנות העשרים שלו, היה חולם מדי פעם בפעם לשאת לאישה את אחת מבנותיו של מאייר הזקן ולזכות בדריסת רגל אצל המשפחה. במהלך קיץ שלם נטה לבו אחר שמשיות לבנות, אחר שמלות טַפטָה ורודות ואחר מגפיים ענוגים ונחמדים למראה. ובסתיו, כשחזרה בת הזקונים של מאייר לפנימייה באנגליה, אף כתב לה שניים-שלושה מכתבים. עתה היה מאושר שלא שלחם ותחת זאת נשא, חודשים מספר לאחר מכן, את סוזנֶה מָיינְדֶרס, בתו של רב-חובל, שבינה לבינו חיברה, עוד משחר ילדותם, תחושת אחווה עמוקה ואיתנה. אמנם שוקיה של סוזנה היו רחבות יותר, באופן ניכר, מאלה של בתו של מאייר והיא גם לא נהגה להתעלף בפתאומיות ולא בורכה ביכולת וברצון להתייסר במיני ייסורים מרתקים ועמוקים. אולם את שנות חייה הראשונות עשתה עם הוריה בלב ים, ידעה לנווט על-פי הכוכבים והכירה היטב את רובעי הנמל של פורטסמות', של סנקט פטרסבורג ושל וַלפָּרָאיסוֹ.

בתמונה קבוצתית שצולמה ביום השקת האונייה אפשר לראות את ריטר עומד ומאחוריו קיר עשוי קורות עץ – בעל מלאכה חסון עם שפם וילהלמי, אשר מחכה בידיים שלובות ובעיניים פקוחות לרווחה שהצלם יסיר מעליו את יריעת הבד השחורה וייתן אות ארגעה. אם מתבוננים בפניו, פנים עגלגלות כשל נער מתחת למצח שכבר הידלדלו שערותיו, ששני קמטים ארוכים חרושים לרוחבו, כי אז אפשר אולי לזהות במבטו קבלת גורל מבשרת רעות. בהחלט לא מן הנמנע שערב יציאתו לאפריקה כבר ידע על הסכנות הצפויות במסע כה ארוך, ידע על מזג האוויר המשווני חסר הרחמים וידע על אכזריותה של השגרה במושבות. אפשר שאף שמע על רוח ההמצאה הזדונית, האלימה עד כדי גיחוך, ששרתה על האל בבואו לברוא את המגיפות הטרופיות. וחרף כל זאת יצוא יֵצא למסע, שהרי הוא חייב. הגטצן היא האונייה שלו ויוזף ל' מאייר סומך עליו. מבין כל בוני האוניות הכשירים למסע ריטר הוא הצעיר ביותר; מבין כל האחראים – החסון ביותר; מבין כל בעלי הניסיון – הפיקח ביותר. אם לא יביא הוא את הגטצן לאפריקה, מי יביא אותה?

ערב אחד, כשהבנות כבר היו במיטותיהן, ביקש ריטר לשוחח על הנושא עם סוזנה אשתו – אישה גדולה, חזקה ונבונה, שאת דעתה החשיב מאוד. סוזנה, שהייתה שקועה בקריאה, הניחה את העיתון ובחנה אותו בקפידה. אז שלפה מפיה את המקטרת הקצרה שנהגה לעשן בערבים, אמרה לו בפסקנות: "עשה זאת!" וחזרה להתעמק בעיתון. אנטון ריטר הבין בדיוק למה התכוונה באומרה זאת. ראשית, אמרה לו שלא יוותר על המסע לאפריקה בשבילה – הלוא זאת הזדמנות חד-פעמית לשבור את שגרת חייו החדגונית; שנית, אמרה שאין הוא צריך לדאוג לה, כיוון שבמשך היעדרותו יהיו לה קורת גג, די פחם במחסן וגם כסף במידה מספקת בקופת החיסכון; שלישית, שהבנות, אשר ממילא אינן רואות אותו תכופות במהלך השבוע, יתגברו בקלות על חסרונו; רביעית, שבעזרת המשכורת שירוויח בשנת המסע יוכלו לפרוע את המשכנתה על הבית וכן לרכוש שני זוגות אופניים. וחמישית, שאפשר שהכסף גם יספיק לשבועיים חופשה באי בּוֹרְקוּם. את כל זה הבין ריטר והיה אסיר תודה לה.

לאחר חצי שעה סיימו ארבעת האדונים לסקור את האונייה וירדו מסיפונה. עת הנאומים הגיעה. ראשון עלה יוזף מאייר על בימת הנואמים המאולתרת, המקושטת בשחור, באדום ובלבן. בקול חרישי, חרישי מדי, הודה לפקידים מברלין על אמונם ולעובדים על מסירותם, איחל לגטצן דרך צלחה במסעה הבלתי שגרתי ליבשת השחורה והעביר את רשות הדיבור למפקח ממשרד המושבות. הלה מסר ברכה מהוד מלכותו הקיסר וביקש מהקהל להריע לכבודו, ובזמן שארבע מאות עובדי המספנה קראו בהכנעה: "יחי! יחי! יחי!" טיפסה-קיפצה רעייתו של יוזף מאייר על בימת הכבוד, מחזיקה בידיה את שולי שמלתה, אחזה בבקבוק יין הנתזים הקשור בחבל דקיק למנוף האונייה והשליכה אותו אל החרטום. הבקבוק, מודע היטב לכללי הטקס, מילא את המוטל עליו והתנפץ מיד כערובה למזל טוב.

למטה, ברחוב המרוצף אבן, לחץ הצלם על הכפתור בשנייה שהיין פרץ כזיקוק ושטף את דופן האונייה. ובעוד צוואר הבקבוק מרקד על החבל ואורחי הכבוד יורדים מן הדוכן, תר הצלם אחר הזדמנות הצילום הבאה, מצא את ריטר בקרבת כבש האונייה ואילץ אותו ואת שני עובדי המספנה שילווהו לאפריקה לעמוד לפני הקיר העשוי קורות עץ; כך נולדה התמונה שכבר אוזכרה קודם לכן.

לשמאלו של ריטר רואים את בעל המלאכה הרמן וֶנְט, בן עשרים ושלוש, הצעיר שבחבורה. הוא מתגרה במצלמה, פניו השלוות מקרינות ביטחון עצמי של מכונאי אשר אינו מכיר בעיות בלתי פתירות, מכונאי הרגיל בדברים הפועלים כשורה. אם צץ קושי כלשהו, אין סיבה להתרגש, אלא יש להתעמק בבעיה. צריך לאתר את הטעות, לתקנה, ואחר-כך לוודא שהכול חוזר לפעול כהלכה. ואם משהו באמת מתקלקל ללא תקנה, כי אז אין טעם לעורר מהומה – פשוט מניחים אותו בצד. על-פי שיטה זו הוא מתנהל לא רק בענייני מכונות, אלא בכל תחומי החיים. עם אביו, אשר בביתו הוא עדיין מתגורר, יש לו שפה משותפת. הוא יודע היטב על אילו נושאים הם יכולים לדבר ולאילו יפה השתיקה. את כספיו הוא מנהל כראוי; שכרו החודשי – מאה מרק, הוצאותיו מעט פחות מזה. עם נשים הוא מסתדר נהדר; לא הוא לא, כן הוא כן, ואם זה נגמר, זה נגמר. במועדון התרבות של העובדים קרא את מרקס ואנגלס והתלהב מתורתם המכאנית, מתקתוק המנגנון, מתמסורת גלגלי השיניים, מתנועת המטוטלת: תזה, אנטיתזה, סינתזה. לאיגוד המקצועי לאו דווקא שׂשׂ להצטרף, שהרי בענייני שכר הוא מעדיף לדון עם מאייר הזקן, הנוהג בו תמיד בהגינות. ואם מהפכת הפועלים אמנם עתידה להתרחש בין כך ובין כך, כי אז הרמן ונט באמת אינו רואה שום סיבה להקריב את שעות הפנאי המעטות שלו כדי לקרב את בואה. המסע לאפריקה אינו מפחיד אותו. הוא פשוט יפליג לשם, יעבוד שנה תמורת משכורת משולשת, לא יוציא כמעט כלום ממה שירוויח ואז ישוב הביתה. אם יהיה חם, יזיע. אם לא יהיו מיטות ראויות, יבנה לו אחת. אם טעמו של האוכל יהיה מוזר, יאכל אותו בכל זאת. מן הסתם אפשר שיחלה או שנחש יכישו – דברים כאלה אמנם מעיקים, אלא שכנגדם אי-אפשר לעשות הרבה, ולפיכך חבל להרהר בהם. כשיחזור הביתה ישתמש בכסף כדי לבנות בית ואז יתחתן ויביא ילדים לעולם. את המגרש לבנייה כבר בחר – די רחוק, יש להודות, הרחק מחוץ לעיירה, באזור הביצות הפראי, ליד תעלת שְפְּליטינְגֶה. אפילו חשמל עוד אין שם. אבל מחיר האדמה זול, והחשמל גם הוא יגיע לבסוף, שכן העיירה גדלה במהירות. ומי האישה שיישא? עדיין אינו יודע.

בצִדה הימני של התמונה ניצב רודולף טֶלמָן, הממונה על מלאכת הסמרור, בן ארבעים וארבע – כמעט כפליים מגילו של ונט הצעיר – נשוי ואב לארבעה. שערו דליל, לחייו חלולות, מבטו מופנה הצידה בספקנות. הוא צייד חובב האוהב לצאת לציד בימי ראשון השכם בבוקר בגפו, רק הוא והרובה, אל הביצות. אלא שקשה לומר כי ירה הרבה בחלוף השנים. כל כמה חודשים אולי – למען הסדר הטוב וכדי לשמור על כושר – בשֶׂכווי מזדמן או בארנב. אך לרוב הוא רק יושב לו על גדם גזע בפינה שקטה ורובהו, שבדרך-כלל אף אינו טעון, מונח לו בחיקו. אז הוא מעשן, מגרד מהורהר בצווארו וצופה בחילופי העונות. כשחיפש המנהל מישהו שיצטרף למסע כממונה על מלאכת הסמרור, לא ניסה טלמן להידחף. שבעה או שמונה מעמיתיו רצו לנסוע בכל מחיר, בגלל הכסף. כמנהג הילדים בירידי השעשועים ניסו הללו להשתחל למשלחת בכל מחיר ונשאו בפני המנהל נאומי מליצה רברבניים. נפוחים מגאווה פיזזו אחר-כך לבתיהם, ומול משפחותיהם הכריזו חגיגית על שחר של יום חדש. ואולם בלילה שבוּ גלגלי המוח לנוע כסדרם ומחשבות כאלה ואחרות הלמו והלמו בראשם. בבוקר המחרת רק ניסו נבוכים להיבלע בשגרת הפחחייה, להתעסק בתנורי ההתכה ובמנופי התקרה החשמליים, ולא רצו עוד לשמוע ולוּ מילה על אפריקה. כשקרא המנהל לטלמן למשרדו וממש התחנן לפניו שיצטרף למסע, לא הצליח הלה להביא את עצמו לסרב, לומר למאייר חד וחלק: לא. באותו ערב ישבו אפוא הוא ואשתו וחישבו הכול מחדש. מן המשכנתה ייפטרו במכה. הנדוניה בשביל הבת הבכורה, ספרי הלימוד בשביל שתי הקטנות, שכר שנת הלימודים בשביל הבן הגדול הלומד בבְּרֵמֶן. זאת ועוד, הם יוכלו לבנות בחצר האחורית חדר נוסף בשביל חמותו, שלאחרונה הזדקנה עד מאוד והחלה להתנהג כתמהונית. אי-אפשר שתמשיך לגור לבדה בבקתת העץ הרעועה שלה, באזור הביצות מחוץ לעיירה, שכן אט-אט זה נעשה מסוכן. לא מזמן תעתה בדרכה הביתה מן הקניות. חיפשוה וחיפשוה ולבסוף מצאוה, זמן רב לאחר רדת החשכה, על מדרון של גבעה בשמורת הטבע קְרוּמֶס מֵר, בוכייה כתינוקת, שמלתה מטונפת, גרבוניה קרועים. בפני טלמן ואשתו פרושות, אם כן, שתי אפשרויות: או שיבנו לה חדר בביתם או שייאלצו לשכּנה בבית-אבות. שתי האפשרויות עולות כסף. ובכלל, מהי שנה? הרי היא חולפת במהרה, וככל שזקנים יותר, מהר יותר. ובכל הקשור לציד, אפריקה אמורה להיות לא רעה בכלל.

לקראת סיום הטקס קידש הכומר את האונייה, ובעוד כל תושבי פאפנבורג הנוכחים כורעים לתפילה תוך שהם משלבים את אצבעותיהם, קימטו ונט, ריטר וטלמן את מצחיהם, שלחו זה לזה מבטים משועשעים, נדו בראשיהם בהססנות וגררו את כפות רגליהם באי-נוחות. שלושתם נטו פחות או יותר לאתאיזם, כפי ששכיח אצל הקתולים, ויצאו מנקודת הנחה שביום הדין אֵלָם החנון והרחום – מן הסתם, אך ורק אם הוא אמנם קיים ככלות הכול – יעלים עין מכפירתם ולא יחשוב להם אותה לעוון. והיה ויחליט, בניגוד גמור לציפיות, למנוע מהם את חסדיו, כי אז תיישב את העניין אל-נכון הבתולה הברוכה והרחומה מריה.

ואם ריטר, טלמן וּונט כרעו ברך למרות הכול, עשו זאת מתוך נימוס כלפי הכומר ומתוך התחשבות איש בתחושותיו של רעהו. כלום יכלו לדעת אם אחד מהם, חרף דברי המינות, היה בסתר לבו מאמין אדוק? מובן ששלושתם ידעו שבעצם כריעתם הם מוסרים עדות שקר. אך גם על חטא זה, ידעו, לא ינטור להם האל, אם הוא קיים, טינה לעד. וממילא כל זה פשוט חסר חשיבות כעת. מה שחשוב עכשיו הוא השקת האונייה. מה שחשוב עכשיו אינו אם ריטר, ונט וטלמן מאמינים באלוהים. מה שחשוב עכשיו גם אינו אם אלוהים מאמין בריטר, בוונט ובטלמן. מה שחשוב הוא שאלוהים יאמין באונייה ויעניק לה את ברכתו. שלושת הגברים כרעו על ברך אחת, מיעכו ולשו את כובעיהם בכפות ידיהם והמתינו בצייתנות ובסבלנות שהכומר יסיים את דבריו.

 

* * *

באותה עת גר בחלקה האחר של אפריקה, בקצה מערבה של היבשת, האיש שעליו תוטל בקרוב המשימה להפליג למזרח אפריקה הגרמנית ולטבֵּע, מצויד בתותח שלוש ליטראות, ספינת קיטור גרמנית. ואולם באותו חודש נובמבר של שנת 1913 עוד לא היה לו שמץ של מושג שכך יהיה; הוא השיט ספינת קיטור קטנה ומפויחת על מימי נהר גמבִּיָה. את הספינה הקפיד להוביל תמיד בצמוד לגדת הנהר, לאורך חומת המנגרובים העבותה והאפופה אֵלם; אל תוך היבשת הוביל את ספינתו, אל לב המאפליה. מי הנהר החומים והמטונפים זרמו בעצלתיים והיבשה הייתה שוממה ושטוחה כל-כך, עד שמי המלח של האוקיינוס העמיקו לחדור לנתיב הנהר. בעת גאות היו המנגרובים שקועים כמטר בתוך המים, ולעת שפל שטפו את הארץ אינספור נחלים זעירים, וחבורות-חבורות של סרטנים ושל שאר יצורים פלאיים התרוצצו בבוץ המצחין. הגברים שעל הסיפון תרו כל העת אחר שרטונות, אחר סלעים נסתרים ואחר עצים שקרסו. עצים אלה, שצבעם חום כצבע הנהר, הזדקרו מעת לעת מן המים, חדים כתער, ויכלו על נקלה לבקע את גוף הספינה. בהמשך הנהר הלכה היבשה ונעשתה חרבה יותר ויותר, סבך המנגרובים הידלדל והלך. זעיר פה זעיר שם החלו הדקלים הראשונים להופיע, אחר-כך גם עצי באובב, עצי תולענה ועצי קְרֶסֶנטיה, לפרקים אף דרקוניות, עצי הובנֶה ועצי קאפוֹק. מדי פעם בפעם צץ על הגדה קוּדוּ מזדמן ולפעמים היה אפשר להבחין בשימפנזים המשתובבים להנאתם בצמרות העצים. האריות, הג'ירפים והפילים נעלמו כליל מאז ציידים בריטים גילו את האזור לפני שנים אחדות. התקדמות הספינה הייתה אטית – צינורות הקיטור לא היו אטומים לחלוטין, גל ההינע היה עקום והמדחף סדוק. אלא שכל זה היה חסר חשיבות מפני שאיש לא מיהר לשום מקום. אמנם למסע הייתה תכלית, אך לא מטרה ולא סוף. זה כמעט שלוש שנים שהספינה התייגעה במימי הנהר, ואנשי הצוות ידעו ששִדריתהּ לא תטבול עוד במים אחרים. בהגיח שרב הצהריים היו עוגנים למשך שעות ארוכות: ארבעת המלחים השחורים היו מתנמנמים בערסליהם, שני הקצינים היו יורים בתנינים או משחקים שחמט והמפקד היה מעתיק למפה נתונים מפנקסו. בארבע אחר הצהריים שתו תה, שהרי היו בריטים. בתום ההפסקה הייתה הספינה שבה להזדחל עוד שעתיים במעלה הנהר המפותל, נאבקת באשדים שליד העיירה פאטוֹטוֹ. לעתים גם המשיכה במורד הנהר, אל תוך הדֶלתא – שם הייתה רוח הים הקרירה מרככת במעט את ריח העובש הנצחי של הג'ונגל. בערבים, כשהמוני חרקים בכל הגדלים והצורות נאספו מעל המים, הטילו עוגן באחד העיקולים הרגועים של הנהר. בלילות באו ההיפופוטמים כדי להתחכך ולהתגרד בגוף הספינה. אז הייתה הספינה מיטלטלת, עששיות הנפט מסתחררות, הברנדי גולש מן הכוסות ואנשי הצוות מקללים, תופסים את רוביהם ויורים לעבר גווי הענק של לווייתני היבשה הללו, אשר בנחירות ובנאקות היו צוללים עמוק אל תוך מחשכי הלילה.

ג'פרי ספייסר סימסון, תת-לויטננט בצי המלכותי, לא שיער לעצמו שכך ייראה שירותו. לו רק היה העולם מקום הוגן יותר, כי אז לא היה יושב ומפקד על הספינה העלובה הזאת, אלא עומד במרומי גשר הפיקוד של אוניית מערכה. שלוש מאות או ארבע מאות מלחי צי צייתנים ומצוינים היו סרים לפקודתו. הוראות היה מקבל ישירות מצ'רצ'יל, והאונייה, תמיד נקייה ומצוחצת למשעי, הייתה שטה על פני ימי תבל במהירות של עשרים וחמישה קשר. תחת זאת פיקד על ספינת קיטור שהוטבלה בשם רוז אי-אז במאה הקודמת. היה לה צופר פליז קטן ודליפות מלפנים ומאחור. אפשר שבעבר הייתה כשירה לשיט בים הפתוח – הדעת נותנת שלא. ספייסר הכיר אותה היכרות עמוקה, שכן היה זה שהעבירה במו ידיו מאנגליה לאפריקה בשנת 1911. כבר במסע זה חש שביזתה אותו, משום שבשל מצבה הרעוע נמנע ממנו להפליג איתה דרך האוקיינוס האטלנטי. תחת זאת נאלץ להשתרך עימה בתעלות צרפת בואכה מארסיי; משם המשיך, בסמוך לחוף כמובן, דרך מצר גיברלטר, עקף את דקאר ולבסוף הגיע ליעדו, בֶּטהורסט,[*] שבה שיכן את אשתו אֶמי בבונגלו קטן ברובע הנציבות והחל במילוי המשימה שהוטלה עליו על-ידי צי הסוחר וצי המלחמה – מיפוי נהר הגמביה. כמעט אלף ימים חלפו מאז וספייסר עודו מדשדש במי הנהר המטונפים, ותחת פיקודו לא שלוש מאות אנשי צי, כי אם ארבעה שחורים גמלוניים ועטויי סמרטוטים שכל העת מצחקקים בטמטום ומקשקשים בווֹלוֹף* ושני אירים לא מגולחים שדומה כי קודחים הם מחום דרך קבע, ושברור כי זה מכבר הם אדישים לכול ושום דבר אינו מעניין אותם.

גבר חסון היה ג'פרי ספייסר סימסון, כתפיו רחבות ועגולות, עיניו בגוון אפור בהיר ושערו קצוץ. את סנטרו עיטר זקנקן צבאי קצר וסביב אפו ופיו היו חרוצים קמטים עמוקים, עדות למרירות שהוסתרה בגבורה. צריך להודות על האמת: מסלולו המקצועי התפתח באופן די אומלל ומעורר רחמים, וכעת, בהתקרבו לגיל שלושים ושמונה – סביר שהיה התת-לויטננט המבוגר ביותר בצי המלכותי – חיכה זה זמן רב מאוד לקידום. בשלוש שנות שהותו בגמביה לא אמר נואש ועמל ללא לאות כדי להשיג, באמצעות תכתובת ענפה עם לונדון, מכתבי המלצה. ואם אמנם היה עולה בידו לקבל מכתב המלצה, היה משלחו חיש-מהר בחזרה לאנגליה, למחלקה כזאת או אחרת של הצי. כשהגיעו אישים חשובים לביקור במושבה, השתדל מאוד לזכות בתשומת לבם. ימים שלמים היה מעביר במועדון הקצינים ובערבים פקד אירועים חברתיים – אלה שאליהם הוזמן ואלה שאליהם הצליח להסתנן. הקפדה יתרה הקפיד על הופעה מכובדת ועל התנהגות מנומסת, מן הסתם בפגישות עם בעלי תפקידים בכירים משלו; בפגישות עם זוטרים אפילו עוד יותר. הוא הכריח את עצמו שלא להניע את ידיו בעודו משוחח בזמן הארוחה ובמקום זאת היה מניח בזהירות את קצות כל עשר אצבעותיו על השולחן, אבל לא את כפות ידיו. חזור והזכר הזכיר לעצמו שלא ראוי כי קצין בכיר יפער את עיניו בזמן שיחה, כמנהג הנַגָדים; מפקד אמיתי מביט בעולם ובפקודיו ברוגע, בשלווה, דרך עפעפיים כווצים; ומפקד אמיתי אינו מניד את ראשו בתזזיתיות האופיינית לתרנגולת, אלא לאט, לאט מאוד. ואולם מכמה ממנהגיו המוזרים, מנהגים שאינם שכיחים, סביר להניח, בקרב קצינים בשירות הוד מלכותו, לא הצליח להיפטר. כך למשל היה ידוע לשמצה בשל נטייתו לחשוף, בכל הזדמנות, אפשרית וגם לא אפשרית, את פלג גופו העליון אשר כולו מקועקע נחשים, פרפרים ומבני פאר קדם-נוצריים. זאת ועוד: הוא אימץ לעצמו, למרבה הצער, צורת דיבור מאונפפת שחשב למעודנת, וכשהיה בחברה נהג להתרברב בהרפתקאותיו בארצות רחוקות ולספר בדיחות משונות. לעתים תכופות, תכופות מדי, היה פוצח במחרוזת שירי מלחים ומרעים בקול רוטט. הוא היה מומחה לכל תחום ותחום, מומחה המוכן תמיד לחלוק את ידיעותיו הנרחבות עם אחרים – עם מומחים של ממש. את הדֶלתא של נהר היאנגצֶה מיפּה לבדו, תוך שהוא הופך להיות הימאי הראשון הגובר על אשדי הנהר המטילים מורא, גובר עליהם אגב גרירה של כמה מפרשיות סיניות שלא היו מגיעות ליעדן בלא עזרתו. בהזדמנות זאת גם למד לדבר סינית באופן שוטף וניהל קרבות עיקשים ותכופים מול שודדי-ים סינים, קרבות שמהם יצא תמיד כשידו על העליונה. בקנדה גילה מכרה זהב עצום ממדים ובמלנזיה לימד קניבלים לשיר את הימנון הממלכה המאוחדת. את רואלד אמונדסן ליווה לקוטב הדרומי וכבר כמה וכמה פעמים שתה תה של מנחה בארמון בקינגהאם.

כל הווייתו הייתה כזו של אדם המכיר בערך עצמו אך הסובל תדיר מספקות עצמיים ומאמללים. הוא חי, אם לא בידיעה, אז בוודאי בתקווה שביום מן הימים יצלח לו מעשה דגול שיאדיר את שמו יותר מכל בן תמותה אחר. ואם, כשהיה בחברת אנשים, הציצה מבעד לרברבנותו ביישנות מסוימת, הרי זה כיוון ששיער שלא כל העולם עודכן בדבר איכויותיו הבלתי רגילות. לפעמים ניסה להגדיר לעצמו במדויק מהו אותו קיום נשגב יותר, קיום טהור יותר, שאליו השתוקק כל-כך – אלא שבלא כל הצלחה. חוסר היכולת הזה הרתיח אותו, ואת חרון אפו שפך על מלצרים ועל משרתים חסרי ישע. פעם אחר פעם, בעשותו כך, חש שמחה מרושעת המלֻווה בחרטה מרירה ובכיסופים עזים אף יותר למעשה הדגול והנאצל.

את כל זה לא ידעו הממונים עליו, הם ראו רק את הרברבן המקועקע, וכך העלו כל נסיונותיו ומאמציו חרס ובכל סבב קידומים פסחו עליו. את חוסר ההצלחה המתמשך תלה ספייסר בשרירות לבם של הממונים עליו ובמדיניות של יד-רוחצת-יד, אך בד בבד התעלם לחלוטין מכך שבמהלך שירותו בצי – עשרים שנה בקירוב – היה מעורב בלא מעט מקרים מצערים. במהלך תרגיל בשנת 1905, למשל, הגה את הרעיון למתוח כבל פלדה בין שתי משחתות ועל-ידי כך לאתר צוללות של האויב ולדוג אותן, פשוטו כמשמעו. ואמנם כך היה: פריסקופ הסתבך בכבל, והצוללת שממנה הזדקר – צוללת בריטית, לא עוינת – כמעט טבעה. בפעם אחרת, שוב במהלך תרגיל, רצה להעמיד במבחן את יכולת המגננה של ביצורי נמל פורטסמות' וספינתו מצאה את עצמה על החוף. זאת הייתה הפעם הראשונה שנשפט בבית-הדין הצבאי; בפעם השנייה הועמד לדין מפני שהמשחתת שעליה פיקד התנגשה בנחתת, וכמה מלחים נספו. את שליחתו לגמביה בשנת 1911 ואת מינויו למנהל הסקר ההידרוגראפי ראוי אפוא להבין כהגליה ולא כקידום. על אחת כמה וכמה מפני שמלכתחילה היה ברור שלתוצאות מדידותיו לא יהיה שום שימוש, לא צבאי ולא מסחרי; נתיבו של נהר גמביה הוביל מן האוקיינוס האטלנטי, דרך ביצות המנגרובים, היישר אל תוך המדבריות העוינים שבחבל הסאהֵל, אשר מעטים מאוד הם האירופים שתעו או יתעו בחולותיהם. זולת סירות הילידים הייתה התנועה בנהר דלילה: אי-פה אי-שם כמה ספינות קיטור קטנות המובילות קאוּצ'וּק, אולם מאז פרץ המשבר בענף הגומי גם מקומן של אלה נפקד ממימיו. את חוסר המשמעות של עבודתו נשא בשקט ובצייתנות הראויים לחייל. וכך היה מיטלטל על מימי הנהר לפרק זמן של עשרים-שלושים יום ואחר-כך מתרגע למשך שבוע בבטהורסט, בבונגלו של אשתו; ולרגע לא חדל לקוות שבאחד הימים ישוחרר מתפקידו וייקרא באופן רשמי בחזרה ללונדון.