לו רק יכולתי לתאר את תחושת ההקלה הגדולה שמילאה אותי כשקיפלו סוף-סוף את כבשׁ האונייה! רק אז הרגשתי בטוח, או בעצם רק כשהאונייה התרחקה מספיק מהמזח ואיש לא יכול היה לקרוא אחרי... לשאול על כתובתי, לצעוק שמשהו נורא קרה... האמינו לי, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את תחושת החופש המסחררת שתקפה אותי. פתחתי את כפתורי מעיל החורף, שלפתי את המקטרת שלי, אבל ידי רעדו ולא הצלחתי להצית אותה, ולמרות זאת נעצתי את המקטרת בין שיני; כך נוצר מרחק כלשהו לסביבה. התקדמתי עד לחרטום האונייה, משם לא רואים את העיר, ונשענתי על המעקה כמו כל נוסע רגיל שאין לו דאגה בעולם. השמים היו כחולים בהירים, העננים הקטנים נראו לי גחמניים, שטים בחביבות חסרת תכלית. הכול נעלם, חלף, חסר כל משמעות, דבר לא היה חשוב עוד, איש לא היה חשוב. אבל כמובן אינכם יכולים להבין על מה אני מדבר וזה גם לא משנה כלל, האמת היא שרק רציתי להסביר שהכול הסתדר עד כמה שאפשר, הכול באמת טופל עד לפרט האחרון. כתבתי את המכתבים שהייתי מוכרח לכתוב, כלומר את זה עשיתי עוד אתמול, הודעתי על עזיבתי הפתאומית בלי לתת הסברים ובלי לתרץ את התנהגותי ולו במשפט אחד. זו הייתה משימה קשה מאוד, נדרש לי כל היום להשלימה. מובן שלא השארתי כל מידע לגבי יעד הנסיעה שלי, ולא רמזתי על תאריך שובי, שכן אין לי כל כוונה לחזור. אשתו של השָרָת תדאג לעציצים; הצמחים העייפים האלה שאף פעם לא משגשגים ולא משנה איך מטפלים בהם התחילו לעורר בי סלידה. נו, טוב, לעולם לא אצטרך לראות אותם שוב.
אולי אתם סקרנים לדעת מה ארזתי? כמה שפחות! תמיד חלמתי לנסוע עם מטען קל, נושא תיק יד קטן בנונשלנטיות, פוסע בצעדים זריזים אבל לא ממהר באולם נוסעים, למשל, חולף על פני המוני אנשים עצבניים שנסחבים עם מזוודות כבדות – עכשיו, בפעם הראשונה, הצלחתי לקחת איתי את המינימום האפשרי, לא היה לי כל היסוס אל מול האוצרות המשפחתיים והחפצים הקטנים והמקסימים הללו המזכירים לך את... כן, מזכירים לך פיסות רגשיות מחייך – לא, רק זה לא! התיק שלי היה קל כמו ליבי הקליל והכיל רק מה שצריך בשביל לינת לילה אקראית במלון. השארתי את הדירה ללא הוראות כלשהן, אבל ניקיתי אותה בקפידה. אני טוב מאוד בניקיון. לבסוף ניתקתי את החשמל והשארתי את המקרר פתוח. הוצאתי את הטלפון מהשקע, זה היה הדבר האחרון שעשיתי, המוחלט. עכשיו גמרתי איתם. וכל הזמן הזה הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, סימן מבשר טובות. אפילו לא אחד, אפילו לא אחד מאלה, מאלה – אבל אני לא רוצה לדבר עליהם עכשיו, אני כבר לא חושש מהם, לא, הם לא מעסיקים אותי ולו לרגע. ובכן, ברגע שניתקתי את הטלפון ובדקתי פעם נוספת שהכנסתי את כל המסמכים החשובים שלי לארנק – הדרכון, הכרטיסים, המחאות הנוסעים, כרטיס האזרח הוותיק – הסתכלתי מהחלון לוודא שמונית ממתינה בתחנת המוניות בפינת הרחוב, נעלתי את הדלת והנחתי למפתחות ליפול מבעד לחריץ תיבת המכתבים. מתוך הרגל לא ירדתי במעלית. אני לא אוהב מעליות. בקומה השלישית מעדתי ונאחזתי במעקה, עמדתי זמן מה בלי לזוז, להט פתאומי שטף את כל גופי. תארו לעצמכם, תארו לעצמכם שהייתי נופל נפילה רצינית, אולי נוקע את הרגל או גרוע מזה – הכול אז היה לשווא, חסר תקנה באופן שיכריע את גורלי. לא היה אפשר להעלות על הדעת שפעם נוספת איאלץ להתכונן ולהתארגן לפרידה. במונית חשתי התרוממות רוח ודיברתי בהתלהבות עם הנהג, ציינתי את מזג האוויר האביבי שהקדים להגיע, התעניינתי בפרט או שניים הקשורים למקצועו, אבל הוא בקושי ענה ואני התעשתּי. בדיוק מהדבר הזה החלטתי להימנע, מעתה אני אדם שלא מתעניין באיש. לא אכפת לי מהקשיים העלולים לצוץ בחייו של נהג מונית. הגענו לאונייה מוקדם מדי, הוא הוציא את התיק שלי מהרכב, הודיתי לו ונתתי לו תשר גדול מדי. הוא לא חייך וזה הציק לי קצת, אבל האיש שלקח מידי את הכרטיס היה חביב מאוד.
